עפים החיים האלה, רמי, עפים למקומות שאילו היית רואה, אילו היית יודע, לא היית מאמין. עפים בדרכים שאז, לפני 27 שנה, אי אפשר היה אפילו לדמיין.

חיים שלמים עם חייך, חיים שלמים לאחר מותך.

ביום קיץ חם נכנס לחיינו המושג “אסון צאלים”, שהפך כעבור שנתיים ל”צאלים א’”. מאז התהפכו חיינו (כמה פעמים) גם במישור האישי, וגם במישור הלאומי, החברתי.

החיים שלי טובים, מלאי אהבה, ומשפחה, נכדים וטיולים, ועדיין מתגעגעת, ועדיין כואבת את העדרך מחיי.

נדנדה של מוות, נדנדה של חיים.

רציתי לספר לך על הכאב העצום שלי בתקופה האחרונה, על הערכים בהם האמנו, הערכים אשר למען הגשמתם שירתת בסדיר ובמילואים, ההולכים ומתפוגגים. על הלכידות החברתית שהייתה אז, ואיננה כאן היום. רציתי לספר לך על האמונה שלי שכולנו יכולים לעצור, במיוחד ביום הזיכרון, להתבונן מסביב, לראות כמה חיים הוקרבו, כמה חיים השתנו. החיים של חללי צה”ל, של האלמנות, היתומים, ההורים, האחים והאחיות, החברים והחברות. רציתי לספר לך על כך שהנאיביות המשותפת שלנו מימי תנועת הנוער עוד מפעמת בי, שעדיין מאמינה, כמו שאתה האמנת, שאפשר וחיוני לבנות כאן חיים טובים יותר, הוגנים יותר לכולם. רציתי לספר לך שעדיין מאמינה שדווקא מתוך הכאב, דווקא מתוך ההתפכחות, אפשר לשנות, לפעול, להגשים, למען חברה מכבדת, חומלת, הגונה.

רציתי גם לספר לך שאתה כבר סבא. "בן כמה רמי, סבא שלי?” שואל אותי הנכד שלך, עוד לא בן 5, ואני מופתעת מהשימוש בזמן הווה בשאלה שלו.

"הוא היה בן 32 כשמת", אני מנסה לשמור על פשטות.

ואז הוא פורץ בצחוק, מפתיע אותי.

 "אז אבא שלי יותר גדול מאבא של אמא שלי".

אלה החיים, ואתה, חסר ...