כדור בלב, אוגוסט 2009

שבת, 1 באוגוסט 2009

כדור אחד פילח את ליבו של ניר במוצאי שבת, ה 1 לאוגוסט. נכנסת למיטה במוצ״ש שגרתי. הבית כבר שקט. פריצת חדשות בערוץ 10: יריות בלב תל אביב. מועדון של הקהילה ההומו-לסבית. "נהרגו שני אנשים, מדריך ונערה".  את המידע הזה המוח שלי לא קלט בזמן אמיתי. "מרבית הפצועים הם בני נוער". לא הייתי בטוחה שהוא שם. ידעתי שהוא מתנדב במועדון הנוער מדי פעם במוצאי שבת. את זרם המחשבות קוטע צלצול הנייד של גילי. "ניר פצוע קשה. בואו לאיכילוב" אומרת סיון בבכי קורע לב. אני יוצאת למרפסת הקטנה להדליק סיגריה, לנשום עוד רגע, אבל בתוכי אני יודעת שניר כבר איננו איתנו בגופו. הנסיעה הזויה, כאילו מחוץ לזמן. על 443 כמעט לא נוסעות מכוניות. כביש 1 כמעט ריק. מופתעת שהחרדה המוכרת לא מציפה אותי. נזכרת בחרדה שהציפה אותי כשניר היה באבט"ש בירושלים ובדיוק היה שם פיגוע. עשר שנים מחיי ירדו בשעה שחיכיתי לטלפון ממנו, מנותקת מעצמי ומהעולם. נזכרת בנסיעה לבית החולים יוספטל באילת, אחרי התאונה של חן. נזכרת בגוף שהגיב בחרדה, במוח שכבר רצה להגיע. עכשיו הכל שונה. דממה באוטו. לפעמים מחליפים מילה, ושוב שוקעים בשתיקה. אין מילים שיכולות לשנות משהו באמת. גילי שולח יד אוהבת ומנחמת לעברי.  אני מחזיקה בה ומרגישה מוגנת יותר, בטוחה. מה שלא יהיה אנחנו יחד, אנחנו והילדים. בעצם, אני כבר יודעת.

בבית החולים כאילו מנסים לעזור לנו לחפש את ניר. לכאורה אף אחד לא יודע איפה הוא. השמות זורמים מבתי החולים, התמונות מחדרי הניתוח של נערים בלי שם. ניר לא ביניהם. בעצם, אני כבר יודעת. אני מרגישה כמו בסרט של מישהו אחר. בו זמנית גם מחוברת לעצמי, מבינה מה עובר עלי, מחבקת את כולם סביבי. מנסה לשמר בפנים משהו מהתקווה. שוב מטלפנת לניר, ויודעת שהוא לא יענה. כולנו מתחבקים כל הזמן, מנסים להישען ולחזק גם יחד. מטלפנת שוב לניר. אם הוא סתם ישן, הוא כבר יצחק עלי בשנים הקרובות על כמות הפעמים שטלפנתי אליו. אבל בעצם, אני כבר יודעת.

נותר רק מקום אחד, אבו כביר. שם נורא לכל ישראלי. מסקנה שלא קל לקלוט. אף אחד לא אומר דבר, אבל הבעת הפנים של כל מי שהיה שם אומרת הכל, לא משאירה מקום לספק. הגוף שלי נע כמו רובוט. נוסעים ברחובות הריקים לאבו כביר. תערובת מוזרה של תקווה וחוסר אונים, תחושה שאת מה שכבר קרה לא ניתן לשנות. הילד שלי כבר לא יהיה איתנו בגופו, לא יגשים את חלומותיו. המשפט הזה מכה בי שוב ושוב, אני לא מעיזה לומר משהו בקול רם. אנחנו מנסים אולי להגן אחד על השני, לא לומר את הברור והידוע. ״אין פה אף אחד״ אומר השומר באבו כביר ״תיסעו למשטרה״. יושבים כמה שעות ברחוב, בכניסה למחוז ת״א של המשטרה ברחוב סלמה. חם ולח והמון סיגריות. שני נרצחים, שתי משפחות. עוד לא מכירים. 

אבו כביר, ארבע וחצי בבוקר. גילי ותומאס נכנסו לזהות את ניר. אני מחבקת עם חן. מתפללת כמו שבחיים לא התפללתי. הם חוזרים ופניהם אומרות הכל. קוראים לי למשרד. המשטרה מבקשת ניתוח שלאחר המוות, ורק אני יכולה לחתום. היד מנסה להחזיק את העט, אבל רועדת בלי שליטה. אני מנסה לייצב אותה, מחזיקה אותה עם ידי השנייה. כאילו היא לא שלי. היא נרגעת, מתחברת חזרה לגוף. אפילו לא מוציאה את המשקפיים. חותמת. את כל חיבוטי הגוף והנפש לגבי ניתוח שלאחר המוות ומה משמעותו בשבילי כבר עברתי לפני 19 שנה. גם אז רק אני יכולתי לחתום. שעות עברו עלי אז בהתלבטות על מהות החיים והמוות, וכמה יכאב לי אם יחתכו אותו. פרופסור היס עשה רק בדיקה שטחית כדי לאפשר למשפחות לזהות, אבל יכול היה לומר כי "הכדור פגע באיבר חיוני והוא כנראה מת במקום, בלי סבל". "אני רוצה לראות אותו", אני אומרת, זוכרת שבועות בהם הסתובבתי עם התחושה שרמי לא באמת נהרג, שהמפקדים בשטח התבלבלו בזיהוי, שהוא עוד מסתובב בנגב, שהוא הלך לאיבוד ולכן, מן הסתם, הוא עוד יחזור. ״כבר לקחו אותו״ הם מנסים. ״אז תחזירו״ אני מתעקשת.

מכניסים אותי לחדר קטן. אלונקה מכוסה בסדין. בחור צעיר בבגדים ירוקים של חדר ניתוח מסיר את הסדין מהפנים. זה ניר. אני מאבדת את כל הנימוס הפולני שלי וצועקת על הבחור, שואלת אותו למה הם לא יכולים להעיר אותו. הוא עומד מולי ושריר לא זע בפניו. עכשיו הייתי מתנצלת. אני חוזרת למציאות, מרגישה את גילי עומד מאחורי, תומך, עצוב. אני מתמקדת בניר. שוכב שם כאילו הוא ישן, שבב חיוך בזווית הפה.  האהבה שלו אלי ממלאת אותי. גם האהבה שלי אליו. זכרון היום בו נולד עולה בתוכי, מציף בעצב ושמחה כל תא בגופי. אני נותנת לו נשיקה אחרונה על המצח, מתבוננת בלי מחשבה בילד שלי. הוא נראה כל כך שלו, רגוע. מרגישה שלווה עצומה ממלאת אותי, עוטפת אותי. שלווה בלי מילים, שלווה בלי גבולות. כאילו כל היקום מתמלא בשלווה העצומה הזו.  החדר הקטן בו עמדנו כאילו נעלם, הגוף שלי כאילו נעלם. אין גבולות, אין זמן ואין מרחב. מרגישה בתוך הנצח, בו יש משמעות רק לשלווה ולאהבה. הילד שלי בטוח עכשיו, במקום אחר, במקום של חמלה, אהבה ותבונה. הוקרת תודה עצומה מחזקת את השלווה. אני חשה תודה על כל רגע וכל שעה שהילד הזה היה חלק מגופי, חלק מחיי. מוקירה תודה על כל הרגעים היפים, על כל האהבה שביננו. וכן, גם על הוויכוחים, הכעסים ... משהו שמרגיש גדול ממני וממנו, גדול מכל מה שהיכרתי אי פעם בחיי. מופלא מכל מה שאי פעם הכרתי בחיי. 

השער החשמלי של אבו כביר נסגר. אני מרגישה צורך לשחרר את הצרחה ההיא, זו שתקועה לי בגוף כבר 19 שנים. צרחתי את הצריחה של חיי. באמצע הרחוב התל אביבי השקט, כמעט חמש לפנות בוקר. חן הצטרפה אלי בצרחה משלה. הרגשתי משוחררת אבל אבודה. מה עושים עכשיו? סתם ככה נוסעים הביתה?

 

2009-8-2 יום ראשון, חמש בבוקר

חמש לפנות בוקר. שקט כל כך בדרך הביתה, שקט כל כך ברעות שעוד לא התעוררה ליום חדש. בבית מחכים לנו ילדים. מירבי כבר יודעת שקרה משהו לניר, שלא מוצאים אותו. היא ישנה על השטיח בסלון. אני חוששת מהרגע בו היא תתעורר למציאות החדשה, הכואבת. הרבה אהבה יש בין כל הילדים שלנו, כל השישה. שוב עולים ומציפים הזכרונות מהבשורה המרה "ההיא". אז הנחה אותי הפסיכולוג ששלח משרד הבטחון פשוט לשבת עם הילד ולומר לו שאבא מת. אני נזכרת בכאב העצום של ניר, כאב שאז לא היה בכוחי להכיל. הכאב העצום של שנינו שפשוט הוריד "שלטר" רגשי בתוכי. העבר וההווה מתערבבים בתוכי, שועטים בתוכי כמו ספיראלה עצומה, מבפים ומבחוץ. אני מגייסת את כל הכוחות להחזיק את המתג דולק, לא לתת לו לכבות אותי שוב. הילדים רוצים לתת לה עוד לישון. לדחוק מעט את הקץ ...

אני מחבקת את מירב שמתעוררת ושואלת אם מצאו אותו. "כן, מצאו". 

"והוא בסדר?" היא שואלת בחשש מהול בתקווה. 

"לא חמודה. ניר מת", אני עונה וכל תא בגופי צורח, כואב, מסוחרר.  כולם מסביב בוכים.

 

2009-8-2 יום ראשון, שמונה בבוקר

מתארגנים להלוויה. ניר והלוויה. שתי מילים לא קשורות. במודיעין יש נוף יפה ומרחבים של טבע, אני אומרת, אחרי שמשרד הביטחון מסרב לבקשתנו לקבור את ניר בחלקת ההורים השכולים בקרית שאול, קרוב לסבתא גיטה, קרוב לאבא רמי. אין לי מושג מה לעשות, אני מרגישה אבודה בתוך כל זה. חברים טובים עוזרים לגילי לארגן את כל מה שצריך. בצבא זה היה יותר פשוט, היה מי שאירגן הכל, אני חושבת. ההלוויה תהיה בשש וחצי אחר הצהריים בבית העלמין של מודיעין. עוד עשר שעות יש לנו, להיות עם עצמנו, עם החברים הטובים ובני המשפחה המורחבת שמתחילים להגיע אלינו הביתה. 

תחושה של replay משתלטת עלי. מה פתאום יש הקרנה חוזרת של הסרט הזה? דומה ושונה מתערבבים כל הזמן. הבנות מביאות אלבומי תמונות. יושבים ומדפדפים, נזכרים בימים אחרים, בצחוק של ניר, בתוכניות שלו. מה הוא הספיק להיות ולעשות ומה עוד לא. השלווה שאפפה אותי באבו כביר עוד בתוכי, ממלאת אותי ומגינה עלי. במהומה סביבי אני מנסה לקלוט מה קרה, אבל גם מחוברת למציאות ולעובדה שניר לא יחזור יותר. אני מוצאת את עצמי מתבוננת פנימה, לכאב הממלא כל תא בגופי. נותנת לו להיות. מזל שלפחות ממנו אני כבר לא מפחדת. גם מהמוות אני מוצאת שאני כבר לא מפחדת.

מתחילים לזרום הטלפונים מהתקשורת. כל עוד הם קילומטר ממני, זה בסדר, אני אומרת לגילי. אנחנו עוצרים לרגע לחשוב. קשה לחשוב בתוך הכל, אבל אנחנו מבינים מהר מאד שפתיחת הבית לתקשורת זו הדרך היחידה להעביר את המסר של החיים של ניר. אחרת יתעסקו שוב רק עם המוות, האלימות, עם הרוע, עם כל מה שהוא ההפך מניר וממי שהיה. גילי מקבל באהבה את תפקיד הדובר. אם פיקוד העורף סומך עליו, גם אני סומכת עליו. טוב, בעצם אני סמכתי עליו הרבה קודם.

הזמן עובר, ואנחנו, אחרי יום ולילה בלי שינה, כבר מותשים. מדי פעם מישהו נרדם לכמה דקות. מתעורר בבכי, ואחרים מצטרפים. השעות עוברות, מנותקות מזמן השעון הרגיל שאנו מכירים. כל רגע נראה כמו נצח, ופתאום עברו להן עוד כמה שעות. אני נזכרת בעוצמת הפחד העצום שלי מעיוות תפישת הזמן שחוויתי לפני 19 שנים. אז הייתי מבוהלת כי חשבתי שככה זה יישאר לנצח. היום אני כבר יודעת שעם הזמן העיוות הזה משתחרר. משחררת. מתארגנים לנסיעה לבית העלמין, זוכרים אפילו לקחת מים.

 

2009-8-2 יום ראשון, שש בערב. לוויה

הנסיעה לבית העלמין הזויה, כמו כל היום הזה והלילה שלפניו. אני מתבוננת בדרך על הנוף, חושבת לעצמי כמה אני אוהבת אותו, כמה ניר אהב אותו. כמה ניר אהב ... כמה ניר אוהב ...

משהו בתוכי רוצה להיות כבר אחרי, וחלק אחר בתוכי רוצה שהנסיעה תימשך לנצח. שלא נגיע, שזה לא יקרה, שזה לא קרה. העצב מציף, לא מרפה. ובכל זאת מגיעים. אני מצליחה לקלוט המון אנשים. אני מזהה חלק. אני מופתעת לראות אנשים כמעט מכל תקופה בחיי, כמעט מכל תקופה בחייו של ניר, חברים של רמי, של גילי, של הילדים, והמון בני משפחה. כולם מקיפים אותנו בהרבה אהבה, מחבקים ובוכים. כל מה שרציתי באותו רגע היה לעצור את הסרט לרגע. לעמוד רגע בצד ולעשן סיגריה. מנסה לנשום ולא ממש מצליחה. סרט חייו של ניר עובר לי שוב בראש. התינוק הבלונדיני החמוד, הילד השמנמן והביישן. היום הראשון שלו במדים. אז כבר אפשר לחבק את אמא באמצע הרחוב ... שש וחצי שנים של מדים ... השחרור מהצבא, תקופה של חופש ועבודות תיכנות מזדמנות, והשנה האחרונה שלו בלימודים בבינתחומי, ההתנדבות בפרוייקט יזמים צעירים, החלומות על הרבה כסף שיאפשר לו להיות מורה, מדריך. היזמות בכל מיני תחומים ... שעות היינו יושבים ומדברים על העצמה, התפתחות אישית, יוזמות חדשות בתחומי שיווק רשתי ואינטרנט, ספרים שקראנו וחלקנו חוויות ותובנות. נגמר.

אלפיים חברים חלקו לניר כבוד בדרכו האחרונה. כואבים, בוכים ואוהבים. האהבה הזו מקיפה את כולם, יוצקת משהו אחר לתוך ההלם, הזעזוע והזעם של רבים על מה שקרה. קשה לקלוט, קשה לתפוס שככה יכולים להיגמר חיים. "אל מלא רחמים". ניר ואני היינו מסתכלים כל אזכרה אחד על השנייה ומחייכים בציניות, בהבנה שלא זקוקה למילים. גילי אומר קדיש. אני נזכרת באזכרה האחרונה לרמי. "אתה אומר קדיש כאילו אתה בוגר ישיבה" אמר החזן הצבאי לניר, שהתאפק להישאר רציני, אבל לא כל כך הצליח. "יש לי כבר 19 שנות ניסיון" אמר בחיוך. הוא לא יגיד יותר קדיש על אבא שלו.