חמישה ימים בפולין, מרץ 2010
או: חיים שלמים מקופלים בחמישה ימים ...
או: מסע אל המוות ואל החיים עם משלחת קכ"ו, "עדים במדים"

​

ב 7 למרץ 2010 יצאתי למסע נוסף, מסע לפולין יחד עם קבוצה גדולה של קציני צה"ל, "עדים במדים". כתבתי לעצמי כמה חוויות, מחשבות ורגשות בימים שלפני המסע ובמהלך המסע עצמו. כמה דברים החלטתי להעלות לאתר, לחלוק עם מי שבא לו לקרוא.

בסיום המסע, בדרך הבייתה, הבנתי שבחמשת הימים האלה מקופלים חיים שלמים. בחמשת הימים האלה עלו כל התחושות והרגשות שאי פעם הכרתי, הופיעו ונעלמו במסע אינטנסיבי לשיא הגדולה האנושית, לשיא האכזריות האנושית, ולכל מה שבאמצע ...

12 בפברואר 2010

קצת מוזר לכתוב יומן מסע עוד לפני שהמסע החל. צביקה, מפקד הצוות, אמר שבעיניו המסע החל כשהודיעו לכל אחד מאיתנו שהוא יוצא למסע. מבחינתי המסע עם "עדים במדים" החל בפולין, בשנת 2005. הייתי אז עם גילי בקבוצה של חברי צוות, גימלאי צה"ל. נסענו להשתתף במצעד החיים ביום השואה, 60 שנה לסיום המלחמה "ההיא". חמישה ימים ביקרנו במחנות, הסתובבנו במרכזי הערים, בעולם שחרב, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לדמיין מה היה שם פעם. עמוסי רגשות ומחשבות בכיוונים ובגוונים שונים הסתובבנו בארץ גדולה וירוקה, עם שדות עד האופק, ופריחה של עצי תפוח ואגס. הניגוד בין היופי של הטבע והעבר האכזרי הממו אותי. רציתי להיות שם בשלג. ביער לופוחובה מצאנו זר עם דגל ישראל והכיתוב "עדים במדים". התרגשתי עד עמקי נשמתי ועלתה בי תחושה של גאווה לאומית יחד עם תחושה שובבה של התרסה. "אנחנו כאן!" עם הכל ולמרות הכל. ידעתי כבר אז שיום אחד אצא עם משלחת כזו, אהיה חלק מקבוצה של קציני צה"ל על האדמה המקוללת של פולין. כן, בשלג. ביום האחרון, על אדמת אושויץ ראיתי אותם. קציני חיל אוויר, טייסים בצבא שלנו, מעוררים התרגשות בקרב כל מי שהיה שם. במשלחת שלנו, אצל נוער יהודי מצרפת, בקבוצה העצומה שהייתה שם מהונגריה. שוב היה לי ברור שיום אחד אהיה חלק מקבוצה שתהיה שם על מדים. לתחושתי, אז החל המסע הנוכחי שלי, בתור אלמנת צה"ל, עם קבוצה של קצינים במדים על אדמת פולין. כאשר הגיע הטלפון מדניאל, קצינת הנפגעים, ששאלה אם ארצה השנה לצאת לפולין במסגרת "עדים במדים" לא היססתי אפילו לשניה. "בטח" יריתי תשובה, בניגוד להרגלי לחשוב לפני שאני עונה. "אבל בשלג", הוספתי במהירות.

​

מוזמנים לקרוא את סיפור המסע על ידי פתיחת הקובץ המצורף (PDF)