הכביש מתפתל בין כפרים ציוריים, עטויי כרמים. נוהגת לאיטי, כבר רואה באופק את האוקיינוס. כחול עמוק, מזמין, מפתה אותי להגיע אליו, לנוח לחופו, להתבונן במשפחת הברווזים שרצה לגלים ונהדפת חזרה לחוף. מדמיינת את רעש הגלים המתנפצים לחוף, את השלווה למרגלות צוקי הבזלת הגבוהים. כמעט כבר מריחה את הריח הטהור, המלוח, ריח המרחבים. כמעט כבר רואה את להקות השחפים, במקוריהם הצהובים. כמעט כבר שומעת את קריאותיהם המצחיקות. רוצה כבר להגיע, מודעת למרחק. מתבוננת בנוף החולף על פני. גבעות ירוקות, שיחים עם פרחים צהובים, גדולים, עצים לא מוכרים. גם השמיים כחולים, עמוקים. מוזיקת קאנטרי נוגה מתרוננת ברדיו הישן של הרכב השכור, מוסיפה צלילים ליופי של הדרך בה אני נוסעת. חולפת על פני עוד עיירה קטנה, מתבוננת לרגע בכנסייה הלבנה על הגבעה. ״כמו בסרטים״ חולפת מחשבה בראשי, מצחיקה אותי בהיפוך המציאות שלה. בקתת עץ קטנה בצד הדרך מזמינה אותי לקפה, לפינוק קטן בנסיעה הארוכה. אוספת קצת כוח, וממשיכה בנופים הקסומים, רוצה להגיע, ולא רוצה שהנסיעה תסתיים. 
האוקיינוס שוב קורץ מרחוק, הגבעות נראות ירוקות יותר, גבוהות יותר. אפילו המוזיקה נשמעת לרגע עליזה יותר. הצניחה לתהום לא הייתה חלק מהתוכנית המקורית. בשנייה אחת הרגשתי את הכביש הנשמט מתחת לגלגלי המכונית, את שריקת הרוח, את המצוק הענק החולף לנגד עיני. במעופי דרך הגג הפתוח הספקתי לראות כמה ציפורים מקננות ומקוננות בעצים הבודדים על צוק הבזלת. בשנייה הבאה לא היה דבר. מרוסקת בתחתית המצוק, הלם המציאות החדשה שנזרקתי אליה, מכה בי. תחושה שלא ניתן לעשות דבר, רק לשכב שם, מציפה אותי בחום. 
זמן בלי משמעות חלף. ערב החליף את היום הבהיר, והלילה מילא את השמיים כוכבים נוצצים, מזמינים. לבד בעולם, בתחתית המצוק, שלווה ושקטה בתוך הכאוס. זכרונות של אהבה ממלאים את ליבי, זורמים בעורקי, מציפים כל תא בגופי. צמיחת הכנפיים מרטיטה את גופי, משדרת בתדר חדש לכל איברי הכואבים. אני משחקת איתן, מזיזה, מניפה, תוהה אם יחזיקו את משקל גופי. ״את יכולה להמריא, להגיע לכל מקום שתרצי״ קול נעים נשמע לפתע. ״אבל אני לא יודעת לאן אני רוצה״ עניתי בשקט, כמעט בייאוש. ״אז תעופי סתם, לאן שתיקח אותך הרוח״ הגיע במהרה המענה. 
אני ממריאה, מנסה את הכנפיים החדשות. לאוקיינוס, אני מחליטה, להגיע לאן שרציתי, לאן שתכננתי. הרוח נושבת לכיוון אחר. ״אם כבר התנתקתי מהאדמה, אז אני יכולה להתנתק גם מהתוכניות שהיו״ עוברת כברק המחשבה. עפה סתם, עם הרוח. תחושה משכרת של חופש מוחלט. נופים מתחלפים, אנשים משתנים, הכל זורם, והתוכניות הקודמות נעשות שקופות יותר ויותר. עולם חדש נגלה לי במעופי, עולם אפל יותר, בהיר יותר, עצוב יותר ושמח יותר. עולם שאין בו שחור ולבן, אין בו ברור, ומובן מאליו, אין בו יותר מדי תכנון ארוך טווח. קול האמונות המתנפצות נשמע כל הזמן, יחד עם שאגת החיים. עקרונות הופכים לאבק, והחלטות מתקבלות בכל רגע, גם אם סותרות החלטות עבר. המציאות ממש לא מה שהיא הייתה צריכה להיות, אמורה הייתה להיות. היא פשוט אחרת, היא פשוט מה שהיא.