מכתב לרמי - נכתב יום אחרי ליל הסדר, אפריל 2007

 

עוד ליל סדר עבר, ואתה עדיין איננו. 

אני יושבת שם, אתמול בערב, אצל אחותך, מוקפת באנשים שאהבו אותך, עם אנשים שלא הכירו. דור חדש של ילדים נולד, חברים הצטרפו, אנחנו כולנו התבגרנו ב 17 שנים ואתה עדיין בן 32, עדיין איננו.

אני מסתכלת מסביב ורואה את אבא שלך, עצוב כל כך. מוקף אהבה ומשפחה, אבל בודד ועצוב. אני מסתכלת על אחותך, שדואגת לו באהבה רבה. אני יודעת שגם היא חושבת עליך, גם על אמא שלך.

הבן שלך כבר בן 24 עוד מעט. הלך בדרכך, איש מחשבים. אני יודעת כמה גאה היית לראות אותו לבוש מדים, משרת את המדינה שאהבת. גם הוא, כמוך, מתלהב מכל המצאה חדשה, מכל גילוי חדש, מיצירת תוכנה שתהיה טובה, יעילה, מתוחכמת. ממציא, כמוך, שיפורים. שמחה ועצב מתעוררים בי כשהוא מספר לי על ההמצאות החדשות שלו, בדיוק כמוך. אותו מבט של התלהבות בעיניים, אותה חשיבה יצירתית. תחושת ההחמצה, שלך ושלו, שלא זכיתם אף פעם לדבר על העולם המשותף הזה שלכם, מכה בי כל פעם מחדש.

הבת שלך בת 18. כן, התינוקת הקטנה מסיימת י"ב, מתגייסת עוד כמה חודשים לצבא. גם היא כמוך, רצה כל הזמן, להספיק, לחיות את החיים, ליהנות מהם. לומדת, מאמנת ילדות בהתעמלות, מטיילת, מבלה. אהבת אותה כל כך כשהייתה תינוקת, ואני בטוחה שגם עכשיו היית אוהב, מחבק, גאה בה מאד.

את החלום שהיה לנו יחד, לגור בבית קטן עם גג אדום, לגדל בנחת את הילדים, הגשמתי עם מישהו אחר. אני בטוחה שהיית אוהב אותו. עוד ילדה נולדה לי אחרי שנהרגת. מירב קראנו לה, משחק עם האותיות של שמך. גם לאחותך נולדה עוד ילדה, רותם. אני מסתכלת על שתיהן, על חיים חדשים שבאו עם האבל והשכול, משחקות יחד, צוחקות, משתוללות, ומחפשות יחד את האפיקומן. 

אני מסתכלת על השמים האפורים בחוץ, עצובים עכשיו, כמוני. נזכרת בך, בעיניים הכחולות, בחיוך המקסים, בחיבוק שלך, באהבה הגדולה שלך למשפחה שלנו, לעולם הזה, לחיים. אני נזכרת בחופשה האחרונה שלך בבית, במוצאי שבת, כשחזרת למילואים עם הפצע הענקי הזה ברגל. איש מחשבים שכבר לא רגיל לנעול נעלי צבא, כבר לא רגיל לרוץ על הגבעות בנגב. לבית חולים אתה צריך לנסוע, לא לצבא. הכנתי את החיילים שלי לתרגיל, ואני צריך להיות איתם שם, חייכת בנחת. מישהו צריך לעשות את העבודה, הוספת, מישהו צריך להגן על כל מה שיש לנו כאן, במדינה הזו, ואם צריך, אני עושה, המשכת בנחישות האופיינית, בידיעה פנימית ברורה של מה נכון לעשות. המילואים ליוו את חיינו לכל אורך הדרך, היו חלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. החששות מהשירות בלבנון, בשטחים, ליוו אותי הרבה שנים. דווקא כשיצאת למילואים האלה, האחרונים, לא דאגתי. מה כבר יכול לקרות באימון?

פגז אחד הרג אותך יחד עם עוד ארבעה מחבריך, פצע עוד עשרה, ופגע בהרבה חברים ובני משפחה. פתאום הבנתי את הביטוי "חלל".

אתה איתנו בכל מקום, בלב, במחשבות, בחיוך הצוחק עם העיניים הכחולות של הילדים שלך, באלבום התמונות, אבל אתה עדיין איננו, ולעולם לא תשוב.

הרבה השתנה בעולם, הרבה השתנה אצלנו. דבר אחד נשאר ולעולם לא ישתנה: האהבה שלך לחיים דבקה בכולנו. לקחנו ממך נתח קטן של קלילות, של חיוך, של שמחה מעצם החיים. התחושה הזו של פשוט לחיות, לחיות פשוט, הולכת איתנו לכל אורך הדרך. האמונה הפנימית באהבת הארץ, בצורך של כל אחד לתרום, לעשות, לא רק לשבת ולקטר על כל מה שקורה, מלווה אותי עד היום.

אוהבת אותך כמו פעם

​