צור קשר עם אילה כץ במייל  Email: ayalaks@gmail.com

© 2018 created with Wix.com by Ayala Katz

בחור ירושלמי, 2010

הטלפון הנייד שלי מצלצל ומתנתק במהירות. מספר לא מוכר. הנייד מצלצל שוב. מתנתק. לא זוכרת אם ב 2010 כבר קראו לזה צינתוק. שבע פעמים. עצבנות קלה מתחילה לטפס במעלה עמוד השידרה. באמת שאין לי סבלנות לשטויות האלה. בפעם השמינית אני שומעת קול של גבר, מדבר בשקט. מתנצל על הניתוקים. “לא יכולתי לדבר כי כל פעם שהתחלתי לדבר מישהו עבר לידי” כמעט לחש. הוא דיבר מהר. סיפר לי שהוא ירושלמי, חרדי, בשנות השלושים לחייו, נשוי עם כמה ילדים. שבוי במסגרת משפחתית בה הוא מרגיש זר ומנותק. חש מצוקה יומיומית, חש שהחיים האלה בכלל לא שלו. אני מקשיבה. מה עוד אני יכולה לעשות? זרם של מצוקה וחוסר אונים עובר לי בגוף. קשה לי לנשום. לפני כמה שבועות היה מצעד הגאווה בירושלים. הוא הלך לאורך המצעד, מתחבא בחצרות, בפתחי הבתים, מתקרב לצועדים ומתרחק מהשוטרים. כאשר התקרב מעט יותר מדי, חטף מכות מהשוטרים. חשדו בו שבא להזיק, בגלל בגדיו. הוא לא כעס עליהם. אפילו מבין אותם. בגן הוורדים, מול הכנסת, מול הבמה הגדולה, התחבא בשיחים. רצה להרגיש שייך, רצה לשמוע מה אומרים, רצה להתחבר, ולו במעט, לקהילה הגאה. הוא טילפן רק כי רצה לומר לי תודה על המשפט ההוא שאמרתי שם, על הבמה. לא ממש זכרתי מה אמרתי, אז שאלתי. “אמרת שלהט”ב יש בכל קבוצה, בכל מגזר, בכל מקום, גם בירושלים, וכי על כולנו ללמוד לחיות זה עם זה, כי כולנו בני אדם.”

שנה אחרי פשע השנאה בברנוער בתל אביב הזיזו הירושלמים את מצעד הגאווה לסוף יולי, לזכר הרצח, כמחאה פוליטית על העדר זכויות אזרחיות שוות. בסוף המצעד הגיעו כולם לגן הוורדים, מול כנסת ישראל. היו שם שירים, נאומים, בקשות, הבטחות. “על עצמי ויתרתי” הוא המשיך “מדי פעם אני מתגנב לאיזה גן ירושלמי להיות עם גבר. יותר מהכל, הכי כואב לי על אשתי הנפלאה. היא אשה טובה, אמא נהדרת, ואני חי איתה חיים המבוססים על שקר, פוגע בה ללא ידיעתה בכל יום. לא יכולתי לא להתחתן” הוא לוחש ואני בהלם, עצובה. “אין לך עם מי לדבר?” שאלתי אותו, מרגישה משהו מתחושת השיחרור שלו כשהוא ממשיך ושופך את ליבו. הוא נדהם מעצם השאלה “לדבר עם מי? אם מישהו ידע, אין לי חיים בכלל. יעיפו אותי מכאן. מקצוע אין לי, זו החברה היחידה שאני מכיר, המשפחה היחידה שיש לי” הוסיף בעצב. 

את שמו אני לא זוכרת, ואולי לא אמר לי מהו, אבל המצוקה שלו נחרטה בי חזק.