דלתות מסתובבות עם ניר

רמי נולד היום (16 ביוני 2018) לפני 60 שנה. הרבה עברנו יחד. הרבה עברתי בלעדיו. חיים שלמים כמעט. שמחות ועצב, נסיעות והסתגרות, יציבות ושינוי, חלומות שהתגשמו וכאלה שהתנפצו. קשה לי לדמיין אותו בן 60, למרות שזה אחד מהימים האלה שהמחשבות על “מה היה אילו” עולות. עולות, וחלקן אפילו משעשעות. נזכרת בשיחה עם ניר, אחרי שראינו יחד את הסרט ‘דלתות מסתובבות’: “את יודעת, אמא, אילו אבא לא היה נהרג, היו לנו חיים אחרים לגמרי. היינו גרים, ארבעתנו, בגבעתיים.” עוצר רגע, וממשיך “אבל אז, לא היינו מכירים את גילי והילדים. מירב לא הייתה באה לעולם” ושוב מהורהר הוא עוצר וממשיך “נראה לי שעדיף לחיות את החיים שיש לנו, ולא את אלה שאמורים היו להיות, שיכלו להיות. פשוט כי זה מה שיש”. אז יש כאב וגעגוע, ויש אהבה, ויש שמחה על מה שהיה, גם אם היה קצר. קצר מדי. ויש עצב על ניר שכבר לא איתנו, ויש שמחה והוקרת תודה על גילי, ומירב, והילדים, ועל שבעת הנכדים, בהם שני הנכדים של רמי, שאז, כשהיה בן 32, אפילו לא יכול היה לדמיין, וגילי בשבילם סבא לכל דבר ועניין. מנסה לרגע לדמיין את “סבא רמי” משתולל עם הקטנים, משחק איתם, וצוחק כמו שרק הוא ידע לצחוק. את זה דווקא קל לי לדמיין : )

נכד עם כדור בחוף הים

נכד בחוף הים