אזוגה, רומניה

באמצע ספטמבר 2026, בדרך חזרה מבראשוב לבוקרשט, עמדנו בפקק תנועה בעיירה אזוגה (Azuga). מעולם לא שמעתי את שמה של העיירה הזו, אבל באופן מוזר שמחתי שיש פקק, שיש לי הזדמנות להתבונן בפסגות ההרים, ביער, בבתים, בכל מה שחלף לאט מול עיניי בעיירת הסקי. משהו בה משך אותי, והיא נכנסה לרשימת המקומות לנסיעה הבאה לרומניה.

באמצע אוקטובר חפרתי לקלוד בבקשות שונות ומשונות לעוד מידע על השושלת המשפחתית שלי. כל תגלית העלתה את רף ההתרגשות, ואת הציפיה לתגלית הבאה. המעט שהיה לי כלל רשומת הלידה של סבתא שלי (שלפני קלוד לא היה מי שיתרגם לי מהונגרית עתיקה), כמה רשומות באתר ג׳ני, וכמה בדיחות משפחתיות שאף פעם לא ידעתי אם יש להן קשר למציאות.

״אמנם למשפחה שלך היה בית חרושת לזכוכית״, אבא שלי היה אומר לאמא אם לרגע הסתירה לו את הטלוויזיה בסלון, ״אבל את לא שקופה״.

אמא, סבתא ודודה של סבתא עלו לארץ בשנת 1950, עם כמה בגדים, ישר למעברה בחיפה. הן עזבו את בראשוב, המקום שבו נולדו וגדלו כמה דורות של אבותיהן ואימהותיהן, לפחות מסוף המאה ה 18.

הן הגיעו לארץ זרה, חמה ושונה מכל מה שהכירו.
אמא וסבתא לא סיפרו הרבה. הן סיפרו קצת על בית הספר ליד בית הכנסת, קצת על ההפצצות במלחמת העולם השנייה, על הקצין הרוסי שהיו חייבות לתת לו חדר בדירה שלהן. הן לא סיפרו על הסמטאות העתיקות שביניהן גדלו, לא על הר טמפה המתנשא מעל העיר העתיקה, ולא על הדורות הקודמים. ידעתי שסבא שלי היה רואה חשבון בחברה שעסקה בכריתת עצים בהרי הקרפטים, שאבא של סבתא היה שופט, וזהו בערך. עד לא מזמן אפילו לא ידעתי שאחד מאבותיי, ארון לובל, היה ממקימי הקהילה היהודית בבראשוב ותיעד אותה, היה ממקימי בית הכנסת ונשיא הקהילה הראשון.

אחרי שחזרנו המשכתי לחפור. שאלתי את קלוד על בית החרושת לזכוכית, קצת בתור בדיחה. אבל הוא מצא!
מסתבר שבנוסף לגנים של רבנים, למדנים, עורכי דין, בעלי בתי מרזח וסוחרים קטנים, היה בין אבותיי גם יזם ותעשיין שהקים בשנת 1879 מפעל זכוכית בעמק פרהובה, באותה עיירה של הפקק, אזוגה!

סולומון גרונפלד הביא פועלים ואמני זכוכית מבוהמיה, בנה לעובדים בתים ותרם לפיתוח העיירה והאזור. על פי קלוד, בית המלוכה הרומני היה לקוח מכובד, ואחר כך נכנס כשותף. הוא מצא שחלק ממוצרי בית החרושת של ס. גרונפלד נמצאים בטירת פלש בסינאיה. לצערי לא נכנסנו כי הטירה הייתה סגורה ביום שעברנו. בכל מקרה, אז עוד לא ידעתי על מפעל הזכוכית והאוסף בטירה.

אז למה זה מעניין? מהמפעל נשארו חורבות וכלי זכוכית. כל הרכוש מזמן הולאם והוחרם. מעבר לצער קל על גנים יזמיים וביצועיים שלא באו לידי ביטוי אצלי, התעוררו בי הרבה מחשבות על כך שעד הימים האחרונים לא היה לי מושג מי היה סבא של סבתא שלי.

אנחנו בזום אין על החיים שלנו, מייחסים חשיבות מרובה לדברים שאולי אפילו בעוד שנה לא נזכור.


בעוד כמה דורות אף אחד לא יזכור שבכלל חיינו, צמחנו, יצרנו, אהבנו, איבדנו, נפלנו וקמנו.

ועדיין, אנחנו חיים, צומחים, יוצרים, אוהבים, מאבדים, נופלים וקמים.