שמי אילה. רוצה יותר מכל לכתוב. עושה הרבה דברים אחרים. 

ב 2023 למדתי את שנת הלימודים הראשונה בתוכנית פסיכותראפיה וייעוץ אקזיסטנציאליסטי בסמינר הקיבוצים. עוד לימודים, המצטרפים ללימודי הנחיית קבוצות, דמיון מודרך (מערבי ומזרחי), פסיכולוגיה בודהיסטית, Master NLP ועוד הרבה. יותר למדתי, פחות יישמתי. גם פה הגעתי למסקנה שמטפלת אני לא, אבל השנה ההיא הייתה מוצלחת במיוחד. 

שנים עבדתי בהיי טק, עוד לפני שקראו לזה ככה. עסקתי בתחומי פיתוח תוכנה, ניהול פרוייקטים, צוותים, אנשים וטכנולוגיות. נהניתי מבניית ארכיטקטורות למערכות מידע מורכבות, משיפורי ביצועים ומעבודה עם אנשים נהדרים (ברובם).

במסגרת לימודי הנחיית קבוצות (M.A) כתבתי תזה. שנתיים. "אלמנות ארוכת טווח כפי שבאה לידי ביטוי בקבוצה מקוונת”. עשרות אלמנות צה”ל כתבו את עצמן ברשת. למדתי על עצמי, על נשים אחרות. למדתי על המיתוסים החברתיים המעצימים וההרסניים המקיפים את ההתאלמנות. למדתי על המוות ועל החיים. כתבתי גם את החוויה של השתתפות בקבוצה מקוונת, כפי שהייתה אז (2006).

בניתי חיים עם רמי, אהבת נעורי, אבא של ניר וחן. ביולי 1990, רמי נפל באסון צאלים א׳. מילואים. איש מחשבים, כמו שקראו לזה אז. עם השנים הכרתי את גילי, שהגיע למשפחתנו המורכבת עם טל, עומר ורוני. מירב הייתה האחרונה להצטרף. בנינו עוד חיים, יצרנו חיים, משפחה ואהבה.

ב 1 באוגוסט 2009 נרצח בני, ניר, בפשע השנאה בבר נוער בתל אביב. עולמי נטרף שוב. ההתמודדות הייתה מורכבת, כואבת, מעין “סיבוב שני”, אבל אחרת. זכיתי להכיר רבים בקהילה הגאה, העברתי הרצאות ושיחות רבות על התמודדות הורים עם יציאת ילדיהם מהארון, על תהליכי הגילוי והאומץ להסתובב עם האמת הפנימית בעולם. הצטרפתי למאבקים חברתיים רבים לשוויון, סובלנות ותקווה. נפגשתי עם רבים, בני נוער ומבוגרים, לשיחות פתוחות על הקהילה הגאה. פתחתי את עולמי לתקשורת, לכנסת ישראל, ולרבים דרכם. זכיתי להיות שותפה, פחות או יותר, במיזמים שונים של ארגוני הקהילה, לקדם את מרכז הדיווח ע”ש ניר למאבק בלהט”בופוביה (של האגודה למען הלהט”ב). אולי להביא לעולם טיפה טוב. מתוך אותה גישה הקמתי גם את האתר הזה. מקווה שמי שמגיע לכאן לקרוא יפגש עם מה שמתאים לו. יש פה בלוג, עם כתיבה מנקודת המבט המשתנה שלי, יש קטעים של רגעים בחיים, עם דברים קצת אחרים, מחקרים, ומחשבות. 

תודה שהגעת לכאן, 

אילה