פרופ' מאירה וייס הקדישה שש שנים לחקירת אחת המוסכמות המושרשות ביותר, בדבר "אהבה טבעית ובלתי מותנית" של הורים לילדיהם. המחקר עסק בנושא דרך שאלות הקשורות למערכות היחסים בין הורים לילדיהם הפגועים, ומסקנותיו מטלטלות. מסתבר כי הורים נוטים לדחות את ילדם כאשר הופעתו החיצונית סותרת את המושגים האסתטיים שלהם.
השאלות המהותיות הנבחנות בספר, כמו מהי הגדרה של 'אדם', למי יש לגיטימציה להגדיר אחר, מה המשמעות הפרטית והחברתית של הבניית ההגדרות ומה ההשלכה שלהם על ההתנהלות האישית – מעוררות מחשבות רבות לא רק בהקשר של ילדים פגועים פיזית והוריהם, אלא לגבי כל 'שונה' או 'חריג' בחברה שלנו, אולי לכל הורה וכל ילד בחברה הישראלית, ולא רק בה.
המסקנה מתוך התצפיות כי הורים בוחרים כל פעם מחדש אם 'לאמץ' את ילדם או לדחות אותו, מעוררת, מעבר למחשבות, רגשות עמוקים, לעתים עמומים, אצל כל הורה, ומן הסתם אצל כל אחד כילד של אבא ואמא. כמה ממה שאנחנו מחשיבים כ'טבעי' – מסתבר שכלל אינו כזה ...
הקריאה הראשונה של הספר הייתה עבורי חוויה מטלטלת מאד. בהמשך הבנתי כי עצם העלאת המסקנות והשאלות הקשות, יחד עם המוכנות שלי להתמודד איתן בכנות ובפתיחות, הפכה אותי לאדם טוב יותר, מכיל יותר, וגם קצת מבולבל יותר.
ספרית פועלים