כמעט 3 חודשים מהשבעה באוקטובר, מההתחלה של חרבות ברזל. סוג של מעט תזוזה בזמן, למרות הכל. היום גם יום הולדת. כל יום הולדת קצת מפתיע אותי, אבל 63? זה אפילו קצת משעשע אותי שאני בגיל המופלג הזה, עם תעודת אזרח ותיק בארנק. הזמן לא מתחשב. הולך בדרכו : )
אין תוכניות מדהימות, אין טיול לחו״ל, אין איזו מסעה מיוחדת. הילדים באים לארוחת ערב. בינתיים אני כותבת קצת. הבוקר המשכתי ״לחרוש״ על קבוצת הפייסבוק ״Places to visit before you die״. מסמנת ב Google Maps מקומות למסע עתידי, מחייכת מול זכרונות ממקומות שהספקתי לבקר, ומבינה שיש עוד הרבה מקומות מדהימים בעולם שכנראה כבר לא אגיע אליהם. והכל בסדר. אחלה בילוי להתחלת יום הולדת : )
המשכתי את הבוקר בצפייה בראיון עם נילי מרגלית בתוכנית ״עובדה״ ששודרה אתמול. נילי היא אחות מסורוקה אשר נחטפה מניר עוז בשבעה באוקטובר. במנהרות החמאס דאגה לטפל בחטופים אחרים, בתוך קשיים עצומים גם עם ההתמודדות האישית שלה, במנהרות ואחרי השיחרור. חשפה מעט אבל בדרך שמאפשרת לראות את המורכבות במציאת הכוחות בלי להתעלם מהנפילות, הכאב, הייאוש, המצוקה וכל השאר. הכל מתקיים בו זמנית. יחד עם הקושי (לפחות שלי) לצפות, ממליצה לכם. שיעור לחיים!
היה שם משהו בהתנהלות שלה בתוך סיטואציה קשה והזויה שניסח עבורי שוב את המקום הזה שאף אחד לא יכול לדעת איך יתנהל ברגע האמת. אי אפשר לדמיין סיטואציה מפחידה ולדעת מראש אם תוכל לשרוד אותה, או איך תתנהל בתוכה. פשוט אי אפשר לדעת. אה, וכוח החיים חזק, והיכולת לבחור לחיות תמיד אפשרית.
אילו מישהו היה אומר לי שאמשיך לחיות אחרי שרמי ייהרג, לא הייתי מאמינה. כנראה גם המשפחה אז לא כל כך האמינה, כי עשו יד אחת ביניהם, ועם החבר׳ה בעבודה, במטרה שמישהו יהיה איתי כל הזמן. שמירה אישית לוחצת קראו לזה בכדורסל. ב 1990 חשבו שלהסיח את הדעת זו הדרך.
אם מישהו היה אומר לי שאצליח להמשיך לנשום אחרי הרצח של ניר, לא הייתי מאמינה. לפחות ב 2009 כבר ידעתי לבחור מה טוב לי ולבחור אחרת. בחרתי לאפשר לכל הכאב להיות. בלי כימיה ובלי הסחות דעת. המקום המופלא והאיום הזה של התנגשות חזיתית עם החיים (הייתי מוותרת, שלא יהיה ספק) מאפשר גם להסתכל פנימה אחרת, או רק לבהות, או להיות בכל מצב צבירה שמתאים.
לטעמי חבל לבזבז אנרגיה על מחשבות מהסוג שמנסה לדמיין איך תהיה ההתמודדות בכל מיני מצבי אסון אפשריים אך מדומיינים, במצבי שכול ואובדן שאף אחד לא רוצה שיתקרבו אליו. קשה לי לנסח את זה במילים, אבל יש בתוך כל אדם כוחות ויכולות שהוא לא מודע אליהם בשגרה. ואולי טוב שכך. ועדיין, זה הכי אנושי בעולם ... כי אלה פשוט החיים.
