• אילה כץ

לראות את הזוהר הצפוני

Updated: Apr 1, 2019

20 במרץ 2019

האוטובוס נוסע לקראת לילה בכבישים המתפתלים, מכוסי השלג הטרי, בצפון נורווגיה. משמאלנו הר לא גבוה במיוחד, אבל מרשים במדרון הלבן, הזוהר לאורו של הירח המלא. מימיננו, לאורך קילומטרים רבים, פיורד הנכנס עמוק ליבשה. הפיורד לא נראה כמו בתמונות, ההרים סביבו נמוכים יותר, מרוחקים יותר משוליו. כאן אנחנו לומדים שהפיורדים מהתמונות הם מדרום נורווגיה, ואנחנו הרחק בצפון. כאן יש תופעה משונה אחרת: חלק מהפיורד קפוא. מוזר משהו לנסוע לאורכו של חוף בו זורמים המים, ופתאום המים הופכים קפואים, והמשך הפיורד כולו קרח. אז למדנו שמי הים כאן לא קופאים, כי הם צריכים 2- כדי לקפוא, אבל מים מתוקים המגיעים מההרים קלים יותר וקופאים בשכבה מעל מי הקרח מאחר והם מסתפקים ב 0 מעלות כדי לקפוא.

מדי פעם חולפים על פני בית בודד או קבוצת בתים צבעוניים, ליד המים או על צלע ההר. מתבוננת בהם ותוהה איפה המכולת הקרובה ואיך קופצים אליה כשנגמר החלב באמצע החורף. מין קטע פרקטי כזה מול אורח חיים לא ממש מובן. תוהה אם הייתי יכולה לחיות כאן. קולו של מיק, המדריך ההולנדי שלנו, חודר לרצף המחשבות שלי “כמה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל אדם ליהנות מאורות הזוהר הצפוני: צריכה להיות פעילות אלקטרו מגנטית משמעותית של השמש, מומלץ לא יותר מדי. צריכים לאתר פיסת אדמה מעליה יהיו שמיים ללא עננים. בנוסף, צריכה להיות סביבה חשוכה, ללא אורות רקע כלשהם, ללא זיהומי אור.” מסתבר שהמרדף אחרי האורות מאחד אנשים מכל הגילאים, המגדרים, ומכל קצוות העולם, מדריכים ותיירים. חגיגה של חברות ואנשים המרשתים את האזור בתצפיתנים אנושיים ודיגיטליים, מעבירים את המידע לשאר, רודפים יחד אחר האורות, אחר שמיים ללא עננים. המרדף מתקיים מתוך תקווה שגם השמש תתרום את תרומתה לחוויה, מתוך איזו צניעות מול הטבע, הכרה בעוצמתו. מיק הוא אחד מהחבר’ה הצעירים המגיעים לצפון נורווגיה מכל מיני מקומות בעולם כדי למצוא עבודה כמדריכים בחורף, ולנדוד למקומות אחרים בקיץ, לטייל ולעבוד. צעירים נודדים בדרכים. דיברנו כאן כמה מהם, והשיחות תמיד היו מרתקות, אפילו מעוררות קינאה מפרגנת, בעיקר לבטטה כמוני.

יצאנו בערב מטרומסו, בירת האזור הארקטי של נורווגיה לכיוון מזרח, מתואמים עם רשתות התצפיתנים והחזאי. נסיעה של כשעתיים במרחבים עצומים. עוצרים מחפשים קרע בעננים. אין. ממשיכים עוד כחצי שעה נסיעה עד הגבול עם פינלנד. אפילו קצת חוצים אותו. אין משמעות לגבולות כאן. הסאמי קוראים לחבל הארץ הזה “סאפמי”, ארץ ללא גבולות. בדרך מיק מספר כי אנחנו כ 350 קמ מצפון לחוג הארקטי (אנחנו בקו רוחב 69.6 צפון, והחוג הארקטי בקו רוחב 66.5° צפון), קרובים מאד לקוטב הצפוני, כך שאין משמעות לכל התחזיות לפוטנציאל תצפיות הזוהר הצפוני. שוב יורדים מהאוטובוס והולכים כמאה מטר מהכביש, לתוך השממה. נשמע קל ללכת 100 מטר, נכון? אז זהו, שפחות. הליכה בתוך השלג העמוק, כאשר הרגל שוקעת בו, וכל צעד מרגיש כמו חמישה, די מתישה אותי. חושבת על הפיזיותרפיסטית שלי שהמליצה על הליכה על חוף הים כדי לחזק את הברך. הייתה צריכה להמליץ על הליכה בשלג עמוק. זה כנראה יותר אפקטיבי לצורך העניין. ממשיכה לצעוד עם הכאב, כי אם כבר הגעתי עד כאן … וחוץ מזה, לא מומלץ להישאר לבד בשלג.

מחכים לטבע שיפתיע. עמידה משמעה ספיגה של קור, אז הולכים הלוך ושוב לאורך השביל וקצת בשלג העמוק. מתחממים מעט עם שוקו חם שהביאו המארגנים. אני נושמת את אוויר הלילה הקר והצלול. הוא ממלא אותי שמחה של משהו ראשוני, טהור, משהו שלא פוגשים בו כמעט. כמה פשוט לנשום אוויר נקי. העננים מתפזרים, וזה מרגיש כמו נס. כנעט כמו בריאה. התמזל מזלנו והירח מלא, מאיר את השממה הלבנה סביבנו באור מדהים. ירח ענק, בהיר, יום לפני יום השוויון בין הלילה והיום. ענפי עצים מציצים מתוך השלג. זה נראה כמו הצמרות, אבל מי יודע. מיק וג’וני המדריכים מתחילים לבנות מדורה, מפרקים כמה בולי עץ עם גרזן, עורמים אותם בתוך אגן מתכת, כמו בסרטים.

פתאום נשמעת הקריאה “היא כאן”. הגברת הירוקה הם קוראים לה. והיא אכן מופיעה. רק מה, לא ממש ירוקה. יותר אפרפרה, לבנה משהו, כמעט כמו עננים. המצלמה רואה אותה בירוק, זה בטוח. הפער בין מה שהעין רואה לבין מה שרואה המצלמה והתמונות ברשת, קצת מתסכל, אבל החוויה עדיין מרשימה ומיוחדת מאד.

סביב המדורה מספרים לנו מיק וג’וני אגדות עם מרחבי העולם על הזוהר הצפוני. רוחות האבות, יצורים המחפשים לתפוס ילדים קטנים, היו רק מעט מהן. מדי פעם מופיעים בשמיים האורות הזוהרים. מופיעים ונעלמים, כאילו איזו יד נעלמה מפעילה אותם. אני מסתכלת דרך המצלמה כדי לראות לאן בדיוק לכוון את המבט בשמיים. קריאות התפעלות נשמעות מכל עבר. תחושת רווחה שראינו אותה, את הגברת הירוקה. אחרי חצות עולים לאוטובוס ומתחילים את המסע חזרה לטרומסו. הנסיעה בכבישים הלבנים, תחת הירח המלא, מפעימה. זה נשמע בומבסטי, אבל אין לי מילה אחרת לתאר את התחושה.


** הצילומים של המדריכים, ג'וני ומיק, שצילמו את מה שראינו, עם מצלמות איכותיות וחשיפה ארוכה **

The tour: https://chasinglights.com/tour/northern-lights-big-bus-chase/

With Chasing Lights from Tromsø, Norway


 צור קשר עם אילה כץ במייל  Email: ayalaks@gmail.com

© 2018 created with Wix.com by Ayala Katz