אני? אפילו טסט לרכב לא חשבתי שאני מסוגלת להעביר
“אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לטפל בכל מה שצריך אחרי שבעלי נפטר. לטפל בילדים, בבנק, בביורוקרטיה, בכל מה שעולה בדרך” כתבה אלמנה חדשה בפורום אינטרנטי.
"אף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להעביר טסט לרכב" היה המשפט שקפץ לי מיד לראש. אז חלפה רבע מאה, והיום אני נזכרת בזה בחיוך גדול, מופתעת משהו שכל הפרטים של החוויה עדיין חקוקים בי. כמה חודשים אחרי שרמי נהרג הבנתי שחוץ מכל השאר, נשאר לי גם רכב. מוסטנג ענק עם גג נפתח, בן למעלה מ 19, שחייב מכון ברקסים לפני הטסט, פעמיים בשנה. הסתכלתי על האוטו, האוטו הסתכל עלי ... ושנינו היינו במבוכה קלה. את הטסטים תמיד רמי העביר, והרכב שלי נהנה מטיפול מסור של האחראי על הרכבים בחברה (אמנם סוברו קטן, אבל רכב חברה :) ).
הרבה אנשים סביבי הציעו לי לקחת את הרכב לטסט, כי גם הם כנראה חשבו שאני לא מסוגלת. האמת? הייתי בטוחה שהם צודקים (זו לא ביקורת על הסביבה, זה אפילו עם המון אהבה על הרצון לסייע ולתמוך).
לפני שרמי נהרג, לא הייתה לי בעיה להיות ב mode של תלות. אולי אפילו לא ממש שמתי לב שאני שם. אבל אחרי, נולד סיפור אחר. נכנסתי לקטע של פריקיות של תיפקוד. הייתי צריכה להוכיח לעצמי ולסביבה שאני יכולה הכל. כן, גם לקחת את הרכב לטסט. אז שלושה ימים החרדה עבדה שעות נוספות, הפחדים הזכירו לי את עצמם כל הזמן, אבל בסוף לקחתי חצי יום חופש ונסעתי ליד אליהו, למכון הברקסים ולטסט. מכון הברקסים עבר חלק, והגיע זמן הטסט. הבוחן צעק מלמטה כל מיני דברים, ואני התאמצתי להבין ולבצע. בסוף צעקתי עליו חזרה שאם הוא לא שם לב, אני נהגת, ואם הוא רוצה שיתוף פעולה, כדאי שידבר לאט. אז הוא צחק, צעק יותר לאט, ועברנו את הטסט בשלום, גם הרכב וגם אני ... הייתם צריכים לשמוע את סיפורי הגבורה שלי בעבודה ובמשפחה אחרי החוויה המטלטלת הזו ...
כבר אז קלטתי באופן עמום שזו נקודת מפנה בהתמודדות שלי עם האובדן ועם החיים. כל פעם שנתקלתי במשהו שחשבתי שאני לא מסוגלת לעשות, חשבתי לעצמי שאם עברתי את הטסט, אצליח גם בזה. לרוב זה גם היה נכון ... אבל תמיד נתן לי כוח לפחות לנסות.
