אוורט ואני או מה כבר אפשר לבחור בחיים האלה

"אם מישהו היה נותן לי את האפשרות לבחור שאבא יחזור, ואני אחזור להיות מי שהייתי לפני שהוא מת, או לבחור להישאר מי שאני, עם האובדן של אבא, אני לא בטוח מה הייתי בוחר היום" אמר לי אוורט.

שעת כמעט שקיעה על המרפסת הקטנה של החדר בשרתון תל אביב מביאה רוח נעימה. ריח של ים ממלא אותי נעימות. אני מפנה מבט מהאינסוף הכחול, אל אוורט. בחור צעיר, קנדי, שאיבד את אבא שלו, שהיה מאד קשור אליו, כמה שנים קודם. בבוקר לקחתי אותו למוזיאון הארץ, שם עמד מול הגת, מול אבנים בהן נעשה שימוש לפני אלפי שנים, והתרגש. מה שנראה לנו מובן מאליו, היה בשבילו נשגב. בשתיקה נסענו למשרד. עם החליפה המחוייטת עלי, והחתיך הגבוה והבלונדיני לצדי, לקח זמן עד שהמרכזנית ששלטה על הכניסה למשרד קלטה שזו אני, פרצה בצחוק פרוע וחסר נימוס, ונתנה לנו להיכנס. אחרי כמה ישיבות במשרד לקחתי אותו חזרה למלון, להתארגן לקראת החתונה של זוג מהמשרד. “שתי ציפורים במכה אחת” אמרה מזכירת האגף בחתונה “גם תעסוקה לאוורט וגם לא באת לבד לחתונה” ואני רק הסתכלתי על אוורט רוקד עם כולם כש’רונה’ התנגן, כמעט כאילו רקד לצלילי מוזיקה כזו כל חייו.

בימי הכנס בקפריסין כמעט לא החלפנו מילה. התוכנית הייתה עמוסה. הוא היה עם החברה שלו, ואני הייתי רוב הזמן עם קבוצה שהתגבשה במקרה. מצרי, הונגרי, לובי, אנגלי, דרום אפריקאי, אנגליה אחת ואני. ישבנו כל ערב אחרי הכנס בבר של המלון, עושים סבב של הזמנת משקאות לכולם. עד שהגיע תורי לשלם. הבחור מלוב הסביר לי שהוא לוקח את התור שלי. “שני דברים אני לא מוכן לתת לאשה לעשות: לנהוג ולשלם” צחק ושילם. בטיסה לישראל אוורט ואני כבר הרגשנו כמו מכרים וותיקים, מחליפים חוויות מהכנס, צוחקים כשנזכרים בטיול ללימסול עם נהג המונית שאימצנו שם, זה שלקח אותנו לטיול ביום האחרון.

במטוס סיפרתי לו על הנסיעה עם נהג המונית הזה בערב החופשי שהיה לנו. החבורה לקחה אותו לנסיעה, עליה שילמנו לו, והזמנו אותו לאכול איתנו. ככה, ידענו, יקח אותנו למסעדה מקומית טובה. התחלנו בחיפוש איזו מסעדה בגבעות החשוכות מעל פאפוס. דרכי עפר ללא נפש חיה. כשלא מצא את המסעדה שחיפש, נסע לאיזה כפר ונכנסנו למסעדה של חבר שלו. פינק אותנו באוכל טעים בלי סוף, עד שכבר לא יכולנו יותר לראות אותו מגיע עם עוד צלחת. אז הוא הכין “תה קפריסאי”. עבר עם קנקן תה ביד בין עשרות הבקבוקים מאחורי דלפק הבר. מדי פעם בוחר בקבוק ומוזג ממנו קצת לקנקן. השוט שהורדנו שם היה עוצמתי במיוחד, סיום מקורי לערב.

במטוס אוורט סיפר לי על הרפתקאות הבוס שלו. יווני במקור, שחי שנים בדרום אפריקה. שם התאהב בחברה הכי טובה של הבת שלו. לא היה פשוט להבריח חלק מהכסף שלו משם, להתגרש ולהתחתן עם בת ה 18. אבל הוא עשה את זה, ועכשיו הם מסתובבים בעולם, נהנים מהחיים, שניהם בג’ינס וטריקו לבנה, מחזיקים ידיים ומחייכים בלי סוף. עולם מופלא. מקפריסין הם העדיפו לשוט ולא לטוס. החיים הטובים.

אחרי החתונה החזרתי את אוורט למלון ונסעתי הביתה. בראש עוד מתנגנת השיחה שהתחלנו על המרפסת במלון והמשכנו בנסיעה לחתונה ברחובות. אוורט סיפר לי כמה הוא השתנה והתפתח בעקבות האובדן, איך החל להרגיש שהוא הופך להיות אדם טוב יותר, רגיש יותר, אולי גם קצת אמיץ יותר. מקנדה הרחוקה הוא היה צריך להגיע כדי שאלמד להתבונן אחרת, כדי שאוכל לאפשר לעצמי לחשוב מחוץ לקופסה, מחוץ למה שלימדו אותי שצריך לחשוב.

"אז לבחור מה קורה במציאות אי אפשר," סיכם אוורט בחיוך "אבל להתבונן על המקום הזה, לשאול שאלות, ולתת לעצמנו את החירות גם להתעצם ולהתפתח, יחד עם הכאב והגעגוע - אפשר.”