2009. נראה שהשנה ההיא הייתה בגלגול אחר. אחרי הרצח של ניר בברנוער ב 1 באוגוסט, העולם שלי התהפך. מדי פעם הייתי משוטטת באינטרנט, סתם, בלי מטרה מיוחדת.
יום אחד ראיתי במקרה את הקליפ הזה ביוטיוב, ומאד התרגשתי. התחלתי לחפש את יוצרו.
לאחר תהליך משונה במקצת הגעתי ליוצר, יובל. כתבתי לו, הודיתי מעומק הלב, וביקשתי לשמוע את הסיפור שמאחורי הקלעים. לאחר שקראתי את שכתב, ביקשתי את רשותו לפרסם אותו. זה המייל ששלח לי:
שמי יובל, אני בן 29 גר ועובד בת"א.
אני לא פעיל בקהילה יותר מידי, לא הולך למצעדים, למועדונים או לפעילויות האגודה, אבל אחרי הרצח הסתובבתי עם תחושה חזקה שאני חייב לעשות משהו אבל לא ידעתי מה בדיוק. האירוע זעזע אותי עמוקות והיה לי חשוב לעשות משהו שהוא מעבר להשתתפות בהפגנה או לשנות את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק.
כמה ימים לאחר הרצח, ישבתי בבר השכונתי עם שתי חברות טובות שלי ודיברנו על המקרה.
במהלך השיחה הלכה והתבהרה אצלי התחושה שבמידה מסוימת אני קצת חי בבועה, מעצם כך שאני חי חיים שקטים ונוחים, גיי בעיר הגדולה, וזאת כתוצאה למאבקם של אנשים שנלחמו בשבילי. כך גיבשנו את ההחלטה לקפל את כל העגורים.
כבר למחרת, מצוידים ב-200 דפים בצבעי הגאווה, התכנסנו שלושתנו באותו בר שכונתי והתחלנו במלאכת הקיפול. בהתחלה לימדתי את חברותי כיצד להכין את העגורים, אך במהרה כל עובדי הבר ואפילו הלקוחות שסביבנו, נתנו יד וקיפלו עגורים. קיפול מאתיים העגורים נמשך כיומיים: מדי יום אחרי העבודה, היינו נפגשים בבר ומקפלים. בכל יום זה הדהים אותי מחדש, לראות איך שלושתנו מתחילים ותוך כמה דקות מצטרפים היתר.
ביום השלישי, תלינו את העגורים על העץ. חיכינו שיהיה מאוחר מספיק ויצאנו לרחוב. גם הפעם, תגובת העוברים ושבים הפתיעה אותי וחיממה את ליבי מאוד. לא היה אדם שלא עבר לידנו ושאל לפשר העניין. מה שיפה יותר היה – שמרבית האנשים נשארו לסייע, לאחר שקיבלו את ההסבר. במשך כמה שעות תל אביב נהפכה לאנושית יותר. הרגשתי שכולם, ללא קשר להעדפתם המינית, מזדהים עם כאבכם ושותפים לטרגדיה הנוראית שפקדה אתכם.
אני יודע שבפעילות תמימה כמו קיפול ותלייה של 200 עגורים אין נחמה עבורכם, אבל עבורי ועבור רבים אחרים, הרצח הנוראי חיזק את הידיעה שחייבים לצאת מהארון, שחייבים להיות מעורים יותר ושחייבים לספר ולשתף לכל מי שרק אפשר. אסור לנו לשבת בחיבוק ידיים ולתת לדברים החשובים ביותר בעולם כמו סובלנות ואהבת האדם להירמס.
על השולחן שלי בחדר, יושבים עד היום שני עגורים שמזכירים לי מדי יום את מה שקרה.
אני מאוד שמח שהסרטון ביוטיוב מצא את דרכו אליך, שהוא ריגש אותך ותודה רבה שכתבת ויידעת אותי.
אני מאחל לך ולמשפחתך שלא תדעו עוד צער ושולח לכם את תנחומי הכנים.
יובל