אוקטובר 2021
בכל מקום הקשור לאובדן שומעים את הביטוי ״הזמן עושה את שלו״. תמיד היו לי יחסים טעונים עם המשפט הזה. ברור שאני רואה שדברים משתנים עם הזמן. אבל מה? איך? מה תורם לשינוי הזה? איך הידיעה וההבנה יוכלו לסייע לאחרות, אולי קצת להקל בתהליך? מה זה ה ״את שלו״ הזה?
שנים הייתי בטוחה שזו אני, לא הזמן, שתורמת לשינויים שעובר עולמי הפנימי. אחר כך, הבנתי שזו יומרה שקצת גדולה עלי. כן, אני תורמת, אבל קורים עוד דברים. המון דברים שאין לי השפעה או שליטה עליהם. אז מה פועל פה? מה משפיע על ההשתנות?
מסקנת ביניים הייתה שכוחות שונים ומשונים פועלים בחיים של כל אחד מאיתנו. בהקשר של האובדן ובהקשרי חיים אחרים. אבל זה עוד לא נתן לי תחושה שפיצחתי איזו תשובה שתוכל להקל עלי או על אחרות. בעיני הפחד מתפיסת ״הזמן עושה את שלו״ היה אולי פחד מפאסיביות. אם הזמן עושה את שלו במילא, למה להתמודד? למה להתאמץ? בסוף זה במילא ישתנה. אולי בכלל לא נכון להאיץ תהליכים? כבר היה מחקר שטען ש״עבודת האבל״ יכולה להיות מועילה אך עלולה להיות הרסנית. בלגן פנימי שגם הוא השתנה עם השנים.
אז אני ממשיכה להתבונן. מבינה שדברים שונים מסייעים בתקופות שונות. אבל אז באה מבחוץ השאלה: ״מה משתנה עם הזמן?״, ואין לי תשובה שמספקת אותי. עונה משהו, אבל לא שלמה עם עצמי.
ואז, בלילה, פתאום עלתה בי המחשבה שמה שקורה לנו עם השנים זה כמו במצלמה: zoom out. תנועה איטית וכמעט בלתי מורגשת של העדשה הפנימית שמאפשרת לעוד דברים להיכנס פנימה. חלק מהתנועה הזו אנחנו יוזמים. חלק ממנה, אלו פשוט החיים, שמכניסים לתוך העולם הפנימי שלנו את הצרכים של העולם החיצוני.
בהתחלה הפוקוס כולו על האובדן. כל דבר הוא בהתייחס אליו. באופן טבעי הוא תופס את כל המסגרת. בזווית העין נכנס פתאום צורך לאכול, לטפל בילד, לטפל בעצמי. נכנס הצורך לחזור לעבודה, לעשות קניות, לטפל בכספים. ככה, לאט לאט ובאופן בלתי מורגש נכנסים עוד דברים לתוך המסגרת. תחושת האובדן שם, בעוצמה רבה. לרגע נכנסת גם קרן אור. ואז חיוך, ועוד איזו קרן של שמחה קטנה. חיים שלמים שממשיכים ועוד דברים נכנסים למסגרת, ותנועת העדשה ממשיכה לעשות עוד קצת zoom out, כמעט בלתי מורגש. בימי זיכרון, שנה, אזכרות, ימי הולדת, חגים, אירועים משפחתיים, העדשה עושה תנועה הפוכה, של zoom in ולרגע האובדן תופס שוב נתח משמעותי מהמסגרת.
בתנועה הזו בין ההתמקדות הכמעט בלתי מורגשת פנימה והחוצה, בין חלקיקי ההתמודדות, נמצאים החיים.
וככה, לא הזמן עושה משהו, אלא החיים. הגיוני? תובנה שעושה משהו?
העתקתי את הטקסט הזה כדי לשתף, ולרגע פתחתי את המייל. הופיעה פרסומת לסדנה ״מיקוד יוצר מציאות״. צמודה אליה הייתה פרסומת למגוון עדשות מגע … מישהו רומז לי משהו? :)
