“חרבות ברזל”. כמעט שבועיים ההזיה סביבנו. ב 7 באוקטובר 2023 נפתחו שערי הגהינום על הנגב המערבי, על מדינת ישראל. הלם מצבא שבהתחלה לא היה, ממדינה שנעלמה. אנשים פרטיים וארגונים אזרחיים התארגנו במהירות לסיוע במבצעי תמיכה יוצאי דופן בהיקפם. אני רואה סביבי רבים שעושים ועוזרים, תורמים מעצמם ומכספם בלי גבולות. נוסעים למקומות מסוכנים, מביאים מה שצריך. אוספים ציוד, מכינים אוכל, משנעים לדרום, לאנשים שחולצו או נמלטו מהתופת, לאנשים שנשארו בישובים שעדיין יורים עליהם רקטות. אחרים נמצאים עם האנשים שעברו את התופת, מסייעים במה שאפשר. יש שעובדים במרכזי זיהוי הגופות ועוד המונים שעושים ותורמים.
ואני? מתביישת. מתביישת שאני מפחדת לצאת מהבית. מתביישת שלא מתגברת על הדחף להשתבלל בתוך עצמי. מרגישה אשמה על שאני לא עושה יותר. האשמה, יחד עם הפחד ממה שהמלחמה הזו עתידה להביא עלינו משתקים אותי. בקושי נושמת.
שבת בבוקר. מתארגנים להליכה. מין מסורת חדשה כזו שבנינו לנו בתל אביב. נוסעים לחניון ליד מוזיאון האצ”ל, הולכים 4-5 ק”מ וחוזרים לשבת מול הים עם קפה. לפעמים אני נכנסת למים, משתכשכת קצת, מתרעננת, מתמסרת לחיבוק של המים. עכשיו נראה לי העולם ההוא מלפני האזעקה בשש וחצי בבוקר ה 7 באוקטובר כמשהו שהתקיים בחיים אחרים, ביקום מקביל. עוד פעם התהפך העולם ברגע.
גילי עלה על מדים ויצא למילואים 15 דקות אחרי האזעקה הראשונה. כן, 10 דקות בממ”ד ועוד 5 להתארגן ולצאת. באותה שבת מירב הביאה אלי את שתי החתולות שלה, התארגנה ויצאה גם היא למילואים. אולי אכתוב פעם על החתולות שאני לומדת להכיר. הן ממש לא כמו הכלבה שהייתה לי. חוויה מסוג אחר.
איכשהו לפני כמה בקרים התחלתי לכתוב. לעצמי. לשחרר טיפה דרך הכתיבה. אולי אכתוב גם על זה משהו. אבל משהו חדש קרה. שעת טיפול איפשרה תנועה. (כן, ברור ששעת טיפול בזום.) הבנה שכולם סביבי יכולים לעסוק בענייניהם מבלי לדאוג לי, בידיעה שאני נותנת להם גב לעשות מה שצריך - זו כבר תרומה. הם במילואים ואני מכינה מרק קוריאני ומטפלת בחתולות.
הבנתי שאולי עכשיו אני צוברת כוחות כדי לסייע אחר כך, בתקופת השיקום. למי? עוד אין לי מושג. הבנתי עוד משהו משמעותי: הכתיבה יכולה להיות העזרה שלי למי שעובר עכשיו סיוט. הכתיבה שלי אולי יכולה לאפשר למישהו לנשום, להבין משהו, לשחרר משהו בתוכו.
באותו רגע נולדה בי תחושת דחיפות לכתוב ולשחרר הכל לעולם. אולי הדרך שלי, המסע הפרטי שלי, יוכל לסייע למישהו. אני לא מומחית גדולה ויכולה לספר רק על עצמי, על המסע שלי, על האלמנות שכתבו באתר שהקמתי אי אז באמצע שנות ה 2000, ועל המחקר “אלמנות ארוכת טווח” שכתבתי לתואר שני. חשוב לי לציין כי צניעות מתבקשת כי גם עם האובדנים שלי, שום דבר לא משתווה למה שאנשי הדרום חווים כעת.
בתהליכי השכול והאובדן היו דברים שהבנתי בהתחלה, היו דברים שהבנתי רק אחרי שנים. היו דברים שלגביהם נפלו התובנות רק בסיבוב השני. היו דברים שהתאמצתי לעבד, לחקור, להבין, והיו דברים שבאיזה רגע לא מובן קפצו לי לראש. יש גם הרבה דברים שאני לא מבינה עד היום. בטוחה שיש בתוכי הרבה מודחק, לא ידוע. הרבה כנראה עוד לא מעובד. יש דברים שאני מפחדת לגעת בהם. דברים שאני מפחדת לפתוח. אפילו לא יודעת ממה אני מפחדת. אולי אני מפחדת ממה שיכול לעלות שם. מה מסתתר בפנים? אולי אילו הייתי יודעת זה היה פחות מפחיד. גם זה חלק מהתהליך. בינתיים אכתוב.
תוהה מה נכון לי לכתוב עכשיו ומבינה שכל מה שעולה נכון. זו אני וזה מה שיש. אולי הכי מתאים להתחיל לכתוב פשוט מה שעולה. אפילו בלי סדר, בלי הגיון. כמו המצב. קטעי סיפורים, קטעי תובנות, קטעי מחשבות. מה יצא מזה? אולי כלום ואולי נחמה למישהו … כבר שנים נלחמים בתוכי כוחות בין לכתוב לבין לוותר. בין הצורך להוציא לבין המקום המפחד ממה שאולי יצא. אבל ממה יש לפחד? מה כבר יכול להיות שאם יעלה למודעות יהיה כל כך נורא? מה יש שם שעלי להחביא מעצמי? תכל’ס? לא נראה לי שעוד נשאר משהו כזה. האם הגיע הזמן לשחרר ולתת למה שצריך לעלות עכשיו פשוט לעלות? יאללה, נצא לדרך ונראה …
