מבט קצר על אלמנות ארוכת טווח

הפער העצום בין המיתוסים החברתיים על אלמנות לבין השטח, הפער בין מה שאמרו לי על התהליך כאשר התאלמנתי לבין מה שעבר עלי ועל חברותי במציאות, הביא אותי לבחון את הנושא בראש פתוח ככל האפשר.

את מבט עדכני על האלמנות (widowhood) כתבתי בפברואר 2006, לפני המחקר שלי, לפני המחקר של ד"ר אפרי בר נדב. הדברים נכונים גם היום, ואף חוזקו במחקרים שנעשו מאז (אילה, 2018)

בינואר 2006, נסעתי לאוניברסיטת חיפה לפגוש את פרופסור שמשון רובין, מבכירי חוקרי השכול והאובדן בארץ ובעולם ואת אפרי בר-נדב, דוקטורנט העוסק במחקר על השפעות האבל בעקבות אובדן בן זוג.

הפגישות היו מרתקות וחיזקו במידה רבה את האינטואיציה שהביאה אותי לבחון את הנושא ולחפש אישוש פסיכולוגי ומדעי לכך שאלמנה היא אלמנה היא אלמנה – לכל החיים וללא קשר לסגנון חייה לאחר האובדן. לבחון את האינטואיציה האומרת כי השכול אינו חוויה אלא הוויה.

פרופסור רובין סיפר כי לאור נסיונו המחקרי והקליני הוא חושב שמערכת יחסים עם בן זוג אינה מסתיימת ואינה "מתאדה" לאחר מותו של אחד מבני הזוג, וגם לא אם זה שנשאר – מתחתן בשנית. למען הסר ספק, אני לא פסיכולוגית, וההתבוננות על הנושא היא אולי "חובבנית" בעיניים מקצועיות, אבל מגיעה "מהחיים" ומהכרות עם אלמנות רבות מאד וכנראה גם עם עצמי.

בספרים שקראתי בעקבות האובדן מצאתי מספר תיאורים של תהליך עיבוד האבל והשכול. בעיקרון מצטייר תהליך האבל כתהליך המורכב משלבים, אותם על כל מתאבל לעבור (לדוגמא, מתארים את שלב ההלם וההדחקה, שלב הפנמת האובדן ושלב ההתארגנות מחדש). הספרות הפסיכולוגית הקלאסית, הנמצאת עדיין על המדפים, ונגישה לכל מי שמתעניין בנושא, מתייחסת לתהליך האבל כאל דבר הנעשה בשלבים. אמנם גישה זו מיושנת ומרבית אנשי המקצוע לא רואים כך את הנושא, אולם ספרים אלה עדיין מהווים מקור ידע לאנשים החווים את השכול ולאנשי מקצוע.

בסיום התהליך חוזר האיזון לחיים ו"רואים את האור בקצה המנהרה". התהליך תלוי גם בזמן העובר מאז ארוע המוות וישנן הגדרות של תגובות "נורמליות" אם הן בטווח הזמן "הנכון". אחת ההגדרות שמצאתי דיברה על טווח זמן של 2-4 שנים לתהליך עיבוד האבל. היו אמנם התייחסויות מעטות להמשך הקשר עם נפטר, בעיקר לגבי ילדים שאיבדו הורה ודמותו ממשיכה ללוות אותו לאורך כל חייו, או לגבי הורים שכולים.

אפרי מציין שוורטמן וסילבר. בוחנות את המיתוס הנפוץ בחברה ביחס לתהליך השכול, ויוצאות נגד הציפייה החברתית מהאדם השכול (ממנה מושפעים, למרבה הצער, גם אנשי מקצוע העוסקים בתחום וגם גורמים ממסדיים) "לשבור" את הקשר בינו לבין הנפטר, להשתקם מהאבל בתוך תקופה של שנה עד שנתיים, ולחזור לתפקוד תקין. הן יוצאות נגד תפיסה זו מאחר והיא אינה מוכחת ואין בסיס מחקרי כלשהו התומך בגישה זו. לטענתן, מי שאינו חווה את תהליך האבל שלו בהתאם לציפיות הללו, לטובה או לרעה, עלול להיתקל בקשיים חברתיים רבים, למרות שפעמים רבות הקונספציות הללו מוטעות, וחריגות מהן אינן מצביעות בהכרח על פתולוגיה. מסתבר כי יש מחיר להליכה של השכול עם הציפיה החברתית אבל מסתבר שגם מי שלא עושה את שמצופה ממנו ע"י החברה, ייפגע.

כיום הסתכלות הפסיכולוגים החוקרים את התחום שונה, ומורכבת יותר (וגם, מסתבר, נכונה יותר עובדתית).

תהליך העובר אדם שכול הוא תהליך ארוך ומורכב שבו שלבים ועמדות שונות של השכולים באשר לאבל שלובים זה בזה ומעורבים. מה שפעם נתפס כשלב נתפס היום כתגובה, עמדה, שיכולה לבוא ולהיעלם – ולהתקיים במקביל ולצד תגובות אחרות, שנחשבו פעם לשלב מתקדם או מוקדם יותר. למשל ניתן למצוא הלם לצד ארגון מחדש, ניתן למצוא זמנים, ואפילו באותו יום, בהם השכולה חשה מבולבלת ומזועזעת, לצד רגעים בהם יש הפנמה ועיכול של האובדן. אנו מוצאים התנהגות של חיפוש אחר הנפטר לצד חוסר ארגון, ועוד.

מכאן ניתן להסיק כי הציפיות החברתיות הנפוצות היום מבוססות על גישות שאינן תקפות עוד מבחינת ההסתכלות הפסיכולוגית, האקדמית העכשווית. מכאן גם נובע שההתבוננות של האדם השכול על התהליך אותו הוא עובר (אם הוא מבסס את יחסו ותחושותיו על ה"מקובל") בעצם אינה מבוססת על מה שנתפס כנכון היום ולמעשה מידת "החריגה" שלו מהתהליך הנתפס כמקובל אינה מעידה על מצב שאינו תקין (ברוב המקרים). בנוסף לכל זה, האדם השכול מקבל מסרים סותרים מהחברה. מצד אחד הוא שומע שהזמן מרפא הכל, ומצד שני הוא מקבל מסרים שהוא לעולם לא יתגבר. המסרים הסותרים יוצרים קונפליקט לגבי המסלול בו פוסע השכול ולגבי התוצאות של עיבוד האבל.

התפוצה והתוצרים של המסרים הקונפליקטואליים לגבי תהליך האבל מתועדים בספרות ומתוארים במאמרו של פרופסור רובין. במאמר נמצא דיון על מה בעצם הזמן מרפא ועל מה בעצם לא מתגברים. הבנת המרכיבים השונים של השכול חשובה הן להתייחסות הפרט לתהליך אותו הוא עובר והן לגישה ולטיפול של כל מי שעוסק בתחום.

מכאן נובע גם שהסקת מסקנות אופרטיביות ע"י גורמים ממסדיים לגבי דרך ומשך הטיפול בשכולים מבוססת על תפיסות מיושנות ועל מה שהיה מקובל להניח בעבר, ובמיוחד נכון הדבר לגבי הציפיה החברתית והממסדית לגבי אלמנה שמצאה זוגיות חדשה.

שנים רבות, בעיקר לאחר הקמת המדינה, היתה ציפייה חברתית מאלמנות צה"ל להשאר "אנדרטאות חיות" לבעליהן שנפלו על הגנת המדינה. מערכת יחסים חדשה נתפסה כ"בגידה" בזכרו של בעלה.

גם כעת, התפיסה החברתית הנפוצה לגבי אלמנה מניחה שאם זו נישאה מחדש או חיה עם בן זוג, הרי היא "השתקמה" (הרבה תהיות יש לי גם לגבי המושג הזה) ואינה יכולה להמשיך ולהיות אלמנה. "אשה אינה יכולה להיות גם אלמנה וגם אישה נשואה" אמרה לי אשה המחזיקה בתפקיד בכיר באחד מארגוני הנשים. "אשה צריכה לבחור ומרגע שבחרה להינשא – היא אינה אלמנה", היא הוסיפה.

בפועל המצב אינו כזה, ורבות מחברותי, גם כאלה שנישאו מחדש, ונישואין אלה מתקיימים כבר 20 או 30 שנה, מרגישות שהן "גם וגם": גם אלמנה וגם אשה נשואה (או אשה במערכת יחסים זוגית).

מהידוע כיום בתחום הפסיכולוגיה של השכול והאובדן (פירוט נוסף בהמשך) ניתן להסיק כי הסיבה המרכזית לכך היא המשך הקשר לנפטר, אשר לעיתים נמשך לאורך חיי האדם השכול.

במצב הדברים הנוכחי קיימים, לטעמי, מספר היבטים המביאים לפגיעות נוספות באלמנה (ואולי הגיע הזמן לשנות את המושג "אלמנה" ל"רעייה שכולה", מושג ששמעתי מאפרי בר-נדב):

· העדר הלגיטימציה החברתית (ואולי גם הפנימית) להמשיך ולשאת עמה את הקשר לבעל שנפטר, להמשיך להרגיש את הכאב והיגון, מביאה את האלמנה לתחושה ש"משהו אצלי לא בסדר" אם היא לא "התנתקה" (בלי פוליטיקה, בבקשה). הרי אם החברה/מערכת הבטחון/הממשלה/הפסיכולוגים המטפלים וכיו"ב טוענים לאורך שנים כי אם התחתנת את כבר לא אלמנה - רבות חשות בתוך תוכן כי הן "לא נורמליות" אם הן ממשיכות לחוש קשר לנפטר וממשיכות להרגיש גם "כמו קודם", לפני שהיה חבר, לפני שנישאה מחדש

· בן הזוג עלול לחוש בעיתיות כחלק ממשולש הכולל גם את בן הזוג המת. עלולה להתעורר תחושה של תחרות, תחושה שאינו יכול לספק את כל צרכיה של בת זוגו. תחושה זו עלולה לגרום לאלמנה לשמור את תחושותיה ורגשותיה עמוק בפנים ולא לחשוף אותן, אפילו לא בפני בן הזוג, ואף לחוש שמשהו אצלה לא בסדר, אם בתוך זוגיות חדשה נשמרת עדיין הזוגיות הישנה (והנזק די ברור)

· מוסדות שלטון אינם מבינים את מהות האלמנות (widowhood) ומחוקקים חוקים התולים את התמיכה הכספית באלמנות בפרמטר של חיים עם בן זוג (כאילו מרגע שנישאה היא אינה אלמנה יותר)

· אצל אלמנת צה"ל קיים אלמנט נוסף והוא תחושת עלבון עמוקה על קטיעת ההוקרה החברתית על תרומתם של בעלה שנפל ושלה (הרס חייה כהמשך לאובדן שחוו היא וילדיה), שהרי במידה ונישאה והקשר של משרד הבטחון - מופסק

כדי לבחון את הדברים ניסיתי להבין את המצב הנוכחי בתחום הפסיכולוגיה של אבל ואובדן בארץ ובחו"ל, בנושא האלמנות (widowhood). מחקרים על אלמנים ואלמנות לאורך זמן – כמעט ואין בנמצא. מחקרים הבודקים את נושא התיפקוד – חשודים עלי כלא מספקים, משום שכולנו יודעות שאנחנו "אלופות העולם בתפקוד".

באוניברסיטת חיפה מצאתי את פרופסור רובין, אשר פיתח את המודל הדו-מסלולי לשכול. הוא מציע גישה מקורית (לפחות מבחינתי) להבנת תגובת האובדן לאורך זמן, המתייחסת הן לשינויים הדרמטיים בהתנהגות, בתפקוד ובאישיות (מסלול אחד), והן לתהליך הפנימי, העמוק, של הפרידה מהנפטר כאדם חי תוך כדי שימור הקשר הפנימי עימו (מסלול שני). כותב אפרי על המודל: "לחוויית האובדן השפעה רחבה על המתאבל. בתהליך האבל מתרחשות הפרעות בתפקוד הנפשי, ההתנהגותי והבין אישי. מטרת ההתאבלות היא לבנות מחדש תפקוד מאוזן (הומיאוסטטי) בכל התחומים, אך לא בהכרח לבסס מחדש את אותה רמת תפקוד שהייתה לפני האובדן. מוצע כי שני התהליכים משולבים אך נפרדים. הראשון והאקוטי ביניהם הוא המסלול של השינויים, והשני, הממושך יותר, הוא ההיפרדות מהאדם שנפטר בחיים החיצוניים וההתארגנות מחדש בקשר אליו. על האדם להשלים את שניהם בכדי "לפתור" את האבל, כלומר למצוא איזון הן בממדי התפקוד והעצמי והן בממדי הקשר לנפטר, מערכת יחסים הנמשכת פעמים רבות לאורך כל חייו של השָכול."

באופן עקרוני אומר פרופסור רובין כי כל אדם מגיב אחרת, בדרכו שלו, על אובדן בן זוג, וכל דרך היא לגיטימית ו"בסדר". קיים שוני רב בין בני אדם והשוני בא לידי ביטוי גם בתהליך אבל ושכול שעובר כל אחד. מתוך הנסיון הקליני והמחקרי שלו, סיפר פרופסור רובין, יש אלמנות ש"שמות בצד" את הקשר עם הנפטר ויש כאלה שנשארות עם הקשר הזה לכל חייהן. מאחר ואין עדיין מספיק מחקר בתחום, פרופסור רובין משער כי 80% מהאלמנות וכ 98% מההורים השכולים שומרים על הקשר עם הנפטר. הרבה פעמים בלי קשר להמשך מסלול חייהן ובלי קשר למציאת בן זוג חדש אצל האלמנה או לידת ילד לאחר האובדן אצל הורים שכולים. במסלול התיפקוד הרגשי והפרקטי מקובל להניח כי כ 10-20% מאלמנות לא חוזרות לרמות תפקוד מקובלות, גם שנים לאחר האובדן. כיום לא ניתן לאפיין בוודאות את הפרמטרים אשר יכולים להסביר את השונות הזו ואת הגורמים המשפיעים על התגובות השונות, למעט סגנון ייחוס (ייחוס פנימי מביא ללקיחת אחריות ותחושת שליטה, בעוד שייחוס חיצוני מביא, בעיקר כשהאובדן הוא פתאומי, לתחושות חוסר אונים וחוסר שליטה), ודפוסי היקשרות אשר עוצבו בתקופת ילדותו של השכול.

פרופסור רובין חושב שנישואין או מערכת יחסים חדשה אינם מחליפים את היחסים הקודמים ולדעתו אין להפסיק תשלום תגמולים לאלמנה, בוודאי לא על סמך פרמטר קיום בן זוג כפרמטר יחיד.

במסגרת תפיסת עולם כוללת על נושא הקצבות / העברות כספים מהמדינה לסקטורים שונים, ובהתייחסות שלי לכך ש"אם כבר רוצים לפגוע בסקטור הזה", מציין פרופסור רובין כי "בעקבות מות בן הזוג, כשמחליטים לתת לנשים תמיכה כלכלית, אם הכוונה לעזור להן לדעת שהן בעלות בסיס כלכלי המשחרר אותן לבנות חיים חדשים, ואז הן יכולת להתחזק ולהיות נשים עצמאיות, זה בהחלט לא סביר להתנות את התמיכה הזאת בהיעדר קיום של מערכת זוגית חדשה. יתכנו הרבה מחשבות על תכנון מדיניות כלכלית, אך הקריטריון של זוגיות חדשה נראה חלש במיוחד כסיבה לשלול תשלומים לבת הזוג שהתאלמנה (אין ספק שאם לאישה באזרחות היה בעל "עשיר", היא לא הייתה מפסידה את הכסף שירשה בעקבות קשר חדש). אולי יש מקום לקריטריונים, אך זוגיות חדשה נראית לי בעייתית ומופרכת במיוחד".

בעוד כחמש שנים, מקווה פרופסור רובין, יהיו מספיק נתונים מחקריים על שכול בעקבות אובדן בן זוג, מהם ניתן יהיה ללמוד על עולמם של אלמנים ואלמנות. ולא התייחסנו כאן לנושא בכללותו, שהרי התגמולים נועדו גם להבעת רגשות ההוקרה של האומה לאלה ששילמו מחיר כבד בשליחותה (אתר אגף השיקום, משרד הבטחון).

מוסיף אפרי: רובין, מלקינסון וויצטום טוענים כי גם הקשר לנפטר (המסלול השני במודל) עלול להוות בפני עצמו מקור לטראומה ולאבל מורכב, מקור שהושמט מהספרות העוסקת בטראומה. מותו של אדם קרוב מצריך התארגנות מחודשת של הקשר אליו שהיא מורכבת למדי. רגע אחד התרגלנו לחשוב ולהתייחס לאדם חי, ובמשנהו אדם זה מת. מעבר זה עלול להיות מציף ומאיים בעוצמות בלתי נתפסות, וכך כל אובדן עלול להיות טראומטי.

למרות שבתרבות המערבית ובתיאוריות השכול הקלאסיות מקובל לחשוב כי על האדם לנתק את הקשר לנפטר, הרי שבמקרים רבים מערכת היחסים עם הנפטר נמשכת לאורך שנים רבות, ואף עד לסיום חייו של השכול.

מבחינתי המסקנות ברורות ואני תקווה שיביאו סיום לתחושת ה"לבד" עם הרגשות ועם ההתנסות הנתפסת כשונה של רבות מחברותי לגורל ויוסיפו מעט רווחה לחייהן (גם במישור ההתייחסות המוסדית/ממשלתית וגם בשינוי התיחסותם של המטפלים באנשים שחוו שכול ואובדן).

למרות כל הכתוב לעיל, מבחינתי עדיין נותרו כמה שאלות פתוחות בנושא:

• מהו אחוז האלמנות בכלל, ואלמנות צה"ל בפרט, המוצאות זוגיות חדשה (ברמה של נישואין או קרובה לה)?

• מהי האיכות של מערכת זוגית זו? בפני עצמה ו/או בהשוואה למערכת היחסים עם הבעל שנפל?

• מה המשמעות ומה ההשפעה של האינטגרציה הסבוכה אשר על השכולה לעשות בין הקשר המופנם עם הנפטר לקשר החדש שנבנה? האם חוסר הלגיטימציה להיעזר בבן הזוג החדש בביצוע האינטגרציה משפיעה על היחסים בין בני הזוג? האם משפיעה על מערכת היחסים המופנמת עם הנפטר? עד כמה משפיע התהליך על שיגרת החיים של האלמנה?

• כמה זמן בממוצע "מחזיקה מעמד" מערכת היחסים החדשה (או, איזה אחוז ממערכות היחסים מסתיים בפרידה?)

• איך בודקים/מודדים את הפגיעה במסלול חייה המקצועיים של האלמנה בעקבות האובדן? כלומר, מה יכול היה להיות מסלולה המקצועי/מסלול הקריירה שתיכננה ועל מה ויתרה בעקבות האובדן

• מה ההשפעה של אובדן העתיד המשותף, הפנטזיות שטופחו יחד, ואבדו יחד עם אבדן הבעל? איך משפיעה המורכבות של איבוד מה שהיה יחד עם איבוד מה שיכול היה להיות, על האלמנה לטווח הקצר של ההתארגנות המחודשת ולטווח הארוך של מה שהיא מוכנה לאפשר לעצמה במהלך החיים (האם מותר לי להגשים לבד את החלום שחלמנו יחד?)

• האם מודעות האלמנות לצורך החשוב כל כך להיות מודעות לשתי מערכות היחסים וחשיבות האיזון בין שתי מערכות יחסים אלה?

• האם ההשוואה שעושה אלמנה בין מה שיכול היה להיות עם בן הזוג שנפטר למה שיש לה עם בן הזוג החדש משפיעה על חייה? על הקשר החדש? האם יש קשר בין גודל הפער אותו היא מדמיינת עליה ועל הקשר החדש?

• מהם האיפיונים של האלמנות אשר מצליחות לשלב את שתי מערכות היחסים בחייהן, האם ניתן ללמוד מהן?

• איך נשמרים במערכת היחסים השנייה הקשרים עם משפחתו של הבעל שנפטר?

• מה מקומם של הילדים, היתומים, במערכת היחסים השניה? עד כמה הם "מרוויחים" או נפגעים ממערכת זו?

שאלות רבות נוספות ניתן לשאול על מנת להבין את עולמנו המורכב, אבל בשלב זה חשוב להבין את הבסיס ואת התפישות המתחדשות בתחום.