top of page
  • תמונת הסופר/תאילה כץ

שבעה באוקטובר - חודש אחרי

אתמול בערב גם אנחנו היינו בככר הבימה. 7 בנובמבר, חודש אחרי. בככר מוצבות מיטות. הרבה מיטות. ספרי ילדים וצעצועים לקטנים מונחים על המיטות, בעריסות. ילדה קטנה משחקת עם בובת פרווה קטנה, עם ספר ילדים שהונח על המיטה. אנשים עצובים מילאו את הככר. עמדו בשקט בין המיטות המוצעות. נביחה אקראית של כלב הפריעה את השקט. עמדנו מול המסך הגדול שהקרין על תיאטרון הבימה את הטקס שהיה בהיכל התרבות. אירוע זיכרון למשפחות הנרצחים והחטופים. כל סיפור חורט עוד פס בלב. כל סיפור מעורר עוד כאב, תחושה של החמצה על חיים שלא יחיו אותם יותר. סרט על הילדים והתינוקות החטופים גורם לי לרצות לצרוח. שותקת. כמעט בכל סיפור יש גם תקווה לחזרתם של החטופים. לא מרימים ידיים. נלחמים על שובם. כל אחד בדרכו, כל אחד לפי יכולותיו.

שירת התקווה בסוף, ככר מלאה באנשים שמצטרפים בשקט, הוגים ביראת קודש את המילים “להיות עם חופשי בארצנו”.

עמדתי שם, כמו בחודשי ההפגנות הארוכים על הדמוקרטיה, במין תחושה פנימית של חוסר אמון מוחלט. חוסר אמון שזו המציאות. חוסר יכולת להאמין שמשהו כזה יכול היה לקרות במדינת ישראל 2023. מדינה חזקה, עם צבא עוצמתי, עם אוכלוסייה ערכית, איכותית ותורמת. כמה הדי פיצוצים באוויר הרעידו עוד קצת את הלב. הסיפורים שסופרו היו קשים מנשוא. חשבתי לעצמי שהיו אנשים שעברו את הסיוט הזה, יש אנשים שמוצאים בתוכם כוחות לספר על עצמם ועל האנשים האהובים עליהם, אז אני חייבת לעמוד שם ולפחות להקשיב, לכאוב ולהעביר הלאה את התקווה.

האם כבר מותר לדבר על תקווה? שואלת את עצמי בדרך הביתה. רואה מקומות מלאים אנשים, אוכלים, שותים ושומעים מוזיקה. שמחה עצובה על כך שהחיים, חיים.

אבל זו אני ואחרים מעריכים אחרת את מה שנכון, והכל בסדר. כל אחד בדרכו. הלוואי ונוכל להוריד את מפלס השיפוטיות שלנו. כולנו כנראה נחיה פה קצת יותר טוב. גם את מפלס השיפוטיות כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. עכשיו שוב הודעת פיקוד העורף על ירי בעוטף בקצה הטלויזיה, דיבורים על הצפון, ושתי גורות חתולים מצליחות קצת להצחיק אותי בתוך הטירוף.


2023-11-07 טקס זיכרון לנרצחים ולחטופי השבעה באוקטובר
2023-11-07 ככר הבימה


Comments


bottom of page