איך משפט אחד יכול לשנות חיים

אתמול בערב (9 ביולי 2025) גילי קיבל הוקרה ותעודת מורה מצטיין מהפקולטה למדעי הרפואה והבריאות באוניברסיטת תל אביב. האירוע היה באולם בר-שירה, ממש ליד בניין נפתלי. הגענו טיפה מוקדם ונכנסנו גם לבניין הזכור לי היטב מהעבר הרחוק. במקום שאז הייתה ספריה יש עכשיו משהו אחר. יש גם קצת שינויי עיצוב באולם הכניסה, אולי ניסיון להיראות מודרנית יותר. החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עדיין בקומה 6.

צילמתי קצת מסביב ושלחתי כמה תמונות לקבוצה בווטסאפ של ״בנות אוניברסיטה״, קבוצה של חברות מאז, כבר 45 שנים. בילינו שם יחד כמה שנים, גם בכיתות וכמובן גם בדשא ובקפיטריות. העברנו שעות ארוכות של שיחות נפש, של דיונים על נושאים ברומו של עולם. כנראה לא פחות מהשעות שישבנו יחד בהרצאות.

עמדנו יחד והתבוננו. פתאום שמעתי את גילי אומר ״היה מתאים לך לחקור וללמד באוניברסיטה. היית אוהבת את זה״. גם אני חשבתי ככה.

המחשבות חזרו לעבר. בתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת אהבתי להיות שם. אהבתי את הלימודים, הקריאה, הכתיבה, את ההעמקה ברעיונות, בניסוח מחשבות חדשות. אהבתי את העבודה שלי בתור עוזרת מחקר (מהשנה השנייה או השלישית בלימודי תואר ראשון), ואחר כך בתור עוזרת הוראה. דמיינתי את עצמי עומדת ומלמדת בכיתות הקטנות וגם באולמות היותר גדולים. הרגשתי בבית.

התיישבתי באולם לקראת הטקס של גילי. חיפשתי בוויקיפדיה את הפרופסור ״ההוא״ מהסיפור ששוב סיפרתי לגילי, הסיפור בגללו עזבתי את הלימודים. הוא נפטר השנה, מסתבר. לא כזה מזמן. איכשהו המידע הזה אפשר לי לחוות שוב את העלבון, ומיד לשחרר. נשמתי לתוך התחושה וחשתי איך היא יוצאת מהגוף. הזיכרון הישן ההוא עוד צרב, גם אם לא תמיד היה מודע. לפחות הצריבה הייתה פחות מודעת, כנראה.

הייתי סטודנטית צעירה, בשנה הראשונה של לימודי לתואר שני בסוציולוגיה (1983). חשבתי שאני מבינה משהו בחיים, בעולמות התוכן של הסוציולוגיה. בטבעיות ניגשתי לאחד המרצים הבכירים, מומחה בסוציולוגיה תעשייתית או ארגונית. אולי גם וגם, לא זוכרת בדיוק. קבעתי פגישה ונרגשת כולי ביקשתי שיהיה המנחה שלי בכתיבת התזה. הנושא שהייתי בטוחה שיתלהב ממנו היה ״השפעת הכנסת מחשבים לארגונים״. הוא הרים את עיניו מהדף שעיין בו, הציץ עלי מעל משקפי הקריאה שנחו באדישות על אפו, וקצת גיחך. ״גם אם יכנסו מחשבים לארגונים או לתעשייה, ואני מסופק אם כך יקרה - זה יהיה בשוליים, חסר חשיבות לחלוטין. אני מציע לך לבחור נושא אחר, או לחפש מנחה אחר״ מיהר לסכם את הנושא. באותו רגע רציתי להתמזג עם הכיסא שישבתי עליו, התאפקתי לא לבכות, אמרתי תודה ויצאתי. באותו רגע נשבר הכל. באותם ימים חשבתי שבטוח שאם מישהו צודק בניתוח המציאות זה הפרופסור הבכיר, ולא אני. אולי גם כי ככה חינכו אותנו אז, שהמבוגרים, אלה בגיל של ההורים, לרוב צודקים.

אחרי התחבטויות, סערות, וכמה לילות טרופי שינה החלטתי שאם אני לא יכולה לחקור את זה, אני אלך לעשות את זה.

עזבתי את הלימודים באוניברסיטה, ניר נולד, רמי ואני למדנו יחד בקורס ניתוח מערכות - וקריירה מוצלחת מאד של למעלה מעשרים שנה בעולמות פיתוח התוכנה החלה. הייתה תחושה של שליחות בבניית מערכות מידע בתחומי הרפואה ובתחומים אחרים. עשינו דברים שאף אחד לפנינו לא עשה, וריחפנו בעשייה עם תחושה של שינוי עולם, של יצירת עתיד טוב יותר לרבים. לימדתי המון. לא סוציולוגיה אלא קורסים טכנולוגיים ואולי מזה נהניתי מאד. כתבתי המון. אולי לא ניתוחים סוציולוגיים מבריקים, אלא מענים למכרזים לפיתוח מערכות מידע. בסך הכל נהניתי, תרמתי ונתרמתי.

אולי מתוך העולם האקדמי הייתי נוסעת יותר בעולם, אבל נסיעות ייחודיות לקליפורניה (הכנסת היכולת לעבוד בעברית במסד נתונים וכלי פיתוח של Ingres, על בסיסו התפתח אחר כך PostgresSQL), ללונדון (להיות חלק מפיתוח קורס ביצועים מתקדם שאחר כך לימדו בכל העולם) ולעוד יעדים ומטרות מגוונות.

והנה, בגיל 64, בחזרה במקום הפשע הישן ההוא, עולה בבטן צריבת העלבון ההוא, מציפה לרגע תחושת ההחמצה מגיל 20. כמה מילים של פרופסור בכיר (וחתיך) השפיעו עלי יותר ממה שאולי נכון היה שישפיעו. קל בדיעבד לנסות להבין למה לא התווכחתי, למה לא חיפשתי דרכים אחרות להתמודד ונכנעתי די בקלות למילים שלו. היו אלו כמה מילים ששינו את מסלול חיי. אולי אפילו לטובה, הרי אי אפשר לדעת מה יכול היה להיות.

חשבתי ששחררתי את זה כבר לפני שנים רבות, אבל ברגע שהבטתי על בניין נפתלי, הבנתי שלא. איכשהו עכשיו שחררתי שוב, ממקום אחר בחיים. לא יכולתי שלא לחשוב על העוצמה של המילים שלנו, כהורים, כמורים, כבעלי סמכות, על חייהם של אלה שמסתכלים עלינו כעל סמכות.

הדברים שנאמרו בטקס, הדגשת החשיבות של ההוראה שהיא הרבה מעבר להעברת ידע - התכתבו עם הזיכרונות שלי מאוניברסיטת תל אביב, מרוב המרצים שלי שם ואז, שהיו בני אדם, שהעריכו אותנו, הסטודנטים כבני אדם שאולי, לפעמים, באופן מוזר, אולי יודעים או חושבים משהו שונה מהם.