ערב פסח היום וממש בא לי לברך חג שמח כמו פעם. לאחל למשפחה ולחברים, וגם לאלה שפחות מכירים, שיהיה חג חירות, חג שמח, חג אביב, חג כשר, מה שלא יהיה. אבל לא מצליחה לראות איך המילה חג מתחברת לי ליום הזה. או לכל יום אחר. חצי השנה האחרונה טילטלה. הפעילה אימה, עצב וכאב במימדים אחרים. הציפה לתוך היגון הלאומי גם את היגון הפרטי מכל האירועים והשנים שעברו. כאילו כל העבר התרכז לנקודה אחת בזמן. אבל יאוש הוא לא תוכנית עבודה, ואחרי שנתתי גם לו מקום, הרמתי את העיניים וראיתי משפחה ואהבה, לימודים וחמלה, ובתוך הכל גם קצת תקווה.
לפני שבועיים נסעתי לעוד מסע, קצר בזמן וארוך בהשפעה. בארגון אלמנות ויתומי צה״ל הבינו שהמלחמה משפיעה גם על אלמנות ויתומי צה״ל הוותיקים. אחרי מי שנזקק יותר, גם אני נסעתי לחמישה ימים של חוויה לא פשוטה ביער הסודי בקפריסין. היינו קבוצה של אלמנות וותיקות ואלמן אחד. נשמנו אוויר טוב, חווינו טיול ג׳יפים, סדנת תנועה ביער, סדנאות שהמקום מציע וחלק רק שלנו, ערב שירה והרבה אוכל. גם לקרוא קצת ליד הבריכה הספקתי. ליוו אותנו שתי מנחות/מטפלות נפלאות שאיפשרו לעבור חוויה אישית וקבוצתית מטלטלת (אבל אחרת, בקטע טוב). איפשרו לנשום, לכאוב, למצוא עוד כוחות ועוד קצת מרחב להיות.
אז חג, ומפגש משפחתי, וזמן שעובר כי הוא פשוט עובר, והפגנות, וביקור שבועי בככר החטופים, וקטנטנים שגדלים, ולימודים וחמלה ואהבה ורצון לאחל חג שמח ושנזכה לימים טובים יותר.
