23 במרץ 2019
אל ה Lavvu (אוהל) הלכנו בעקבות רולף, איש הסאמי, בן לעם המתגורר באזור הצפוני של נורווגיה, שבדיה, פינלנד ורוסיה כבר 10,000 שנה. לפלנד, מסתבר, הוא כינוי גנאי, “ארצו של איש הסמרטוטים”. הסאמי קוראים לחבל הארץ הזה “סאפמי”, ארץ ללא גבולות. בארץ הזו הם הולכים בעקבות האיילים, שממש לא מכירים בגבולות המדיניים בין הארצות החולקות את החיים בחוג האקרטי. רצפת העץ החדשה והתנור המודרני מבהירים לנו שהם קצת שידרגו בשביל התיירים, אבל זה בסדר. החום הנעים והבד הלבן של האוהל מרחיבים את הלב בכל מקרה, מהווים מפלט מהקור שבחוץ. ביום האחרון שלנו בטרומסו נסענו למפגש עם איילי הצפון (Reindeer) ועם איש סאמי ב CampTamok, קצת יותר משעה נסיעה לפנים היבשת, לכיוון הגבול עם פינלנד. הדרך לאורך הפיורד החצי קפוא הייתה מוכרת, וההרגשה הייתה קצת מוזרה. כן, מוזר משהו לנסוע בדרך מוכרת במקום שלא שמענו עליו עד לפני כמה חודשים והגענו אליו לפני כמה ימים. אז מסתבר שהמחנה נמצא קצת צפונה מהמקום בו זכינו לראות את הזוהר הצפוני. הדרך מוכרת אבל אחרת. בשעת הבוקר, ההרים והפיורד נראו קצת אחרת, חדים יותר. השמש שהגיחה מדי פעם, הוסיפה תחושה של קסם ללבן, שהפך בוהק יותר לרגע. מרחבים אינסופיים ושלג טרי שיורד עלינו, ממלא את האוויר וצובע גם את הכבישים בלבן. טובעת בשלג הטרי, והוא מבחינתו מתפצפץ קצת מתחת לרגליים, נכנע ומאפשר לרגל שלי לטבוע בתוכו. שוב נזכרת בלימור הפיזיותרפיסטית ובהמלצה שלה ללכת על חול ים. שלג טרי מאתגר יותר את הברך, מאפשר לה להתחזק קצת יותר. עוד כמה קפיצות בשלג ואני שוכחת את כל העולם, מקפצת וצוחקת בין השבילים,שם השלג מהודק פחות. שוכחת מהעולם, ממוקדת בבקתות העץ ובאוהלים של המחנה, בנסיון ללבוש את הבגד החם שהם ממליצים לנו לקחת להמשך היום. אחרי עוד נסיעה קצרה מגיעים לאוהל של רולף. שקט. כל כך שקט שלוקח זמן להתרגל. אני שומעת רק את הצעדים שלי בשלג, ואחרי כמה דקות גם את הנשימה שלי. מציצה לאיילים לפני הכניסה לאוהל, מחכה להמשך. העיניים הכחולות של רולף מחייכות. פעמיים בשנה הוא עולה להרים. בסתו כדי להוריד את האיילים לרעות במרחבים בפתוחים, הפחות קרים, בגובה הים, ובאביב הוא אוסף אותם ויחד הם עולים להרים. בהרים הוא נמצא איתם שלושה חודשים. לא. אין שם קליטה סלולרית. לא. אין שם חנויות או כבישים סלולים. לא. אין לו מושג איפה האיילים שלו נמצאים. אבל יש מי שמסייע ומורה את הדרך לכיוון האיילים. “אני רואה אותם יושבים שם, נותן להם כבוד והם מסייעים” הוא מספר ולנו לוקח מעט לקלוט שהוא מדבר על הרוחות של אבות השבט. הם שם, הוא לא מטיל בזה ספק. אם מישהו מת שם, גבוה בהרים, רוחו נשארת שם. הכי טבעי שיש. בימי ההולדת כל ילד סאמי מקבל אייל כמתנה. בגיל 18 הם מחליטים מה לעשות איתם. חלק מהם מוכרים אותם כדי לממן את הלימודים האקדמיים. מעטים ממשיכים עם המסורת ומגדלים איילים. רולף סיפר לנו שהוא לוקח את הבנים שלו להרים מגיל צעיר. קצת קשה להם כי אין קליטה, אבל הם לומדים הישרדות, לומדים להכיר את עצמם, את האיילים שלהם ואת השפה שלהם. בחיי היומיום הם מדברים נורווגית. בהרים חוזרים לשפה, לתרבות, ללבוש ולאוכל המסורתיים. אני מנסה לדמיין את עצמי, את הילדים או הנכדים שלי, עולים להרים, לטמפרטורה של מינוס 40 או 50 מעלות, חיים בתנאי שדה, ולא מצליחה.
“כמה שנים חיים האיילים?” גילי שואל את רולף, העונה בשיא הרצינות “תלוי כמה אני רעב.” אנחנו צוחקים במרכזו של אגם קפוא, מוקף עצי מחט והרים. שלג קל יורד עלינו במחצית הראשונה של המסע על מזחלות רתומות לאיילים. גילי ואני יושבים גב אל גב על המזחלת, פניו עם האיילים ופני אחורה. שקט מופלא בתוך הלבן. ככה זה מרגיש להיות לבד בעולם. גם הריאות מסתגלות מהר לאוויר הטהור. מוצאת שקשה למצוא מילים לתאר את הלבן מלוא העין, את השקט המרהיב והריח הטהור שמקיף אותי בעמק המרוחק מכל מקום, הרחק בצפון, עמוק בתוככי החוג האקרטי. גיבורי הספרים של ילדותי חוזרים לחיים, חוקרים את אנטרקטיקה בדרום או את הדרך לקוטב הצפוני, דוהרים בשממה הלבנה עם מזחלות הכלבים או האיילים שלהם. אולי גם סנטה מציץ לרגע. הנפילה לתוך שכבת השלג הטרי מענגת במידה שלא תיאמן. תחושה שאני על ענן רך ומלטף. ענן כמו שרואים מהמטוס, לבן, רך ושלו. מלאכים בשלג נוצרו בינתיים. השלג קיבל את הצורה של הגוף, ואני רק רוצה להישאר שם, בתוך המנוחה האולטימטיבית בשלג העמוק, בלב האגם הקפוא. מעולם לא פגשתי מיטה נוחה כל כך, ועם כל חוסר הרצון לקום, אנחנו ממשיכים במסע חזרה למתחם האיילים. שם גם שמעתי את המילה היחידה בעברית ששמעתי בנסיעה הזו “שלום”. לליב חשוב לספר לנו שהיא מכירה את המילה הזו. עכשיו אני עם הפנים לתנועת האיילים, שומעת את הצחוק של ליב, האשה מאיי פארו שחולקת לפנינו מזחלת עם המדריכה המתלמדת משבדיה. הזוי כמה הבחורה הזו צוחקת. צחוק מתגלגל בלב האינסוף.
אחרי שהאכלנו את האיילים הגיע גם תורנו לאכול. חזרה באוהל במחנה אנחנו מקבלים תבשיל בשר וירקות מהמם ולחם שמזכיר פיתה. השיחות עם ליב, עם הבנות האחרות ליד השולחן ועם הבחורה האוסטרלית שמחלקת את האוכל מרחיבות לב. קצת סיפורי חיים, קצת תוכניות לעתיד, הרבה צעירים נודדים עם העונות למקומות אחרים. כאשר תסתיים העונה כאן בצפון בסוף מרץ, הם יורדים דרומה, למקומות עבודה אחרים. אני חושבת שכאשר הייתי בגילם היה לי מסלול חיים די מובנה. לא זוכרת שהייתי מודעת לאפשרויות אחרות. אוניברסיטה, חתונה, ילדים, עבודה ופנסיה. נדמה לי שזהו בערך. כמובן שרצוי היה אז למצוא עבודה עם קביעות. מודה להחלטתי מאז את זה לא לעשות.
מודה לעצמי ולגילי, וגם ליקום הנפלא, שמדי פעם אנחנו לוקחים לעצמנו זמן ונוסעים קצת. לפעמים למקומות מוכרים שאהבנו, לפעמים למקומות חדשים ומפתיעים. לפחות זה …
Comments