הייתי יכולה לפתוח בית מרקחת מרוב הצעות לכדורי שינה והרגעה שקיבלתי בימי השבעה על רמי ואחר כך על ניר. האמת היא שפעם ממש פחדתי לקחת כדורים, כי פחדתי לאבד שליטה. אז התרגלתי לא לקחת, ואולי זו טעות, אבל זה לא העניין כרגע. העניין הוא היעדר השינה אחרי אובדן. פשוט אי אפשר לישון. הרבה סובלים מהקטע הזה, מניחים שזה פשוט חלק מהאבל. ב 2009 בשבעה על ניר הבנתי משהו די מוזר שהפתיע אפילו אותי:
בלילה הראשון ישנתי בין 2 ל 4. מספיק, לא? בלילה השני ישנתי 3 שעות והרגשתי ממש גיבורה. בשלישי ישבתי בחוץ ודיברתי עם כל מי שמוכן היה להישאר איתי עד 4 לפנות בוקר. נשארתי לבד בחצר, בשקט המופלא של רעות לפנות בוקר, רגע לפני ציוצי השחרורים, מותשת מעייפות. פתאום הציפו אותי זכרונות מלפני 19 שנים, מתערבבים עם המציאות. נזכרתי בחודשים ארוכים של לילות כמעט בלי שינה. הייתי אז מותשת בין ילדים, עבודה, בית המשפט הצבאי, הנסיון להבין מה קרה לי ומי אני בכלל. בלילות ישבתי בסלון, מול הטלוויזיה, בוהה במעט שהיה. מרשה לעצמי לכאוב, להתגעגע. כמה שמנגנוני ההגנה שלי איפשרו. לרוב שם הייתי נרדמת לשינה טרופה, קצרה. לפעמים הצלחתי לגרור את עצמי לחדר השינה.
בתוך השקט נזכרתי ברגע שחזר כל בוקר, כמו בסרט “לקום אתמול בבוקר”. זה היה הרגע שבין החלום והשינה, הרגע הקצר הזה בו אני כבר יודעת שאני ערה, אבל העיניים עוד עצומות. זהו הרגע בו עוברת מחשבה "אולי זה בכל זאת רק סיוט, אולי זה משהו שחלמתי בלילה, ועוד רגע אתעורר ואגלה שזו לא המציאות, שרמי ממש כאן לידי והכל בסדר”.
הרגע שבא אחריו היה הרגע הכי קשה ביממה. זהו הרגע בו העיניים בכל זאת נפקחות והמציאות שוב הולמת בעוצמה בראש, בלב, בבטן, בכל הגוף. רגע ההכרה שזה לא היה רק סיוט. רמי באמת נהרג.
בתוכי הבנתי פתאום שאני מפחדת מרגע ההתעוררות , מהרגע בו כל יום מחדש אני לומדת שזו המציאות, שוב ושוב מגלה שלא היה זה סיוט חולף, ובעצם לא מפחדת מעצם השינה. אז מה זה משנה אם אשן שעתיים או עשר? שיחררתי ויכולתי לישון לא רע.
בלילה גובר השקט בחוץ ומתמעט השקט בפנים
משהו בחושך ובשקט מעורר מחשבות, זכרונות, רגשות ותחושות. המחשבות על העתיד מעלות בי אימה. הזכרונות מהעבר מעלים בי הרבה אהבה. לפעמים אני רק רוצה לנוח. לא לחשוב, לא להרגיש. טכניקות ההרפיה שלמדתי בשנים האחרונות וההכרה ביכולת לבחור הוויה עולים ומופעלים. אני נכנסת למיטה בלילה, נותנת לעצב ולכאב לעלות ולהיות. אחר כך אני נושמת עמוק לבטן התחתונה, מתמקדת כל כולי בנשימה, בהעברת תשומת הלב לבטן. המוח נרגע לאיטו. מסנן בעצמו את מה שעולה. ההווה הופך להיות נוכח, הראש נרגע, הגוף נרגע ואני שוקעת לשינה עמוקה.
גירסה מעט שונה התפרסמה באתר YNET ב 9 במאי 2011
