קצת על שינה אחרי אובדן

בזמן השבעה על ניר הציעו לי רבים, באהבה ומתוך רצון לסייע, כדורי שינה בכמות שיכלה למלא בית מרקחת שלם

אני לא לוקחת כדורים שינתקו אותי מעצמי. אולי זו סתם התעקשות, אבל אני רוצה להישאר עם מה שאני חשה, עם מה שאני מרגישה. אני מבינה שפעם פחדתי לקחת כדור כדי לא לאבד שליטה. עכשיו אני רוצה להרגיש. לא מפחדת להרגיש הכל, לחוש הכל. יש בי ביטחון שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה, כואב ככל שיהיה.

בלילה הראשון ישנתי בין 2 ל 4. מספיק, לא? בלילה השני ישנתי 3 שעות, ובשלישי ישבתי בחוץ ודיברתי עם כל מי שמוכן היה להישאר איתי, עד 4 לפנות בוקר. ביום הרביעי לשבעה פתאום "נפל אסימון". זכרונות מלפני 19 שנים מתערבבים שוב עם המציאות. אני נזכרת בחודשים ארוכים של לילות כמעט בלי שינה.

זוכרת את הרגע שבין החלום והשינה, הרגע הקצר הזה שאני כבר יודעת שאני ערה, אבל העיניים עוד עצומות. זהו הרגע בו עוברת מחשבה "אולי זה בכל זאת רק סיוט, אולי משהו שחלמתי בלילה, ועוד רגע אתעורר ואגלה שזו לא המציאות". הרגע אחריו היה הרגע הכי קשה ביממה. זהו הרגע בו העיניים נפקחות והמציאות שוב הולמת בעוצמה בבטן, בכל הגוף. "זה לא היה רק סיוט. רמי באמת נהרג".

בתוכי הבנתי פתאום שאני מפחדת מרגע ההתעוררות , מהרגע בו כל יום מחדש אני לומדת שזו המציאות, שוב ושוב מגלה שלא היה זה סיוט חולף, ובעצם לא מפחדת מעצם השינה. אז מה זה משנה אם אשן שעתיים או עשר? שיחררתי ויכולתי לישון לא רע.

בלילה גובר השקט בחוץ ומתמעט השקט בפנים

משהו בחושך ובשקט מעורר מחשבות, זכרונות, רגשות ותחושות. המחשבות על העתיד מעלות בי אימה. הזכרונות מהעבר מעלים בי הרבה אהבה. לפעמים אני רק רוצה לנוח. לא לחשוב, לא להרגיש. טכניקות ההרפיה שלמדתי בשנים האחרונות וההכרה ביכולת לבחור הוויה עולים ומופעלים. אני נכנסת למיטה בלילה, נותנת לעצב ולכאב לעלות ולהיות. אחר כך אני נושמת עמוק לבטן התחתונה, מתמקדת כל כולי בנשימה, בהעברת תשומת הלב לבטן. המוח נרגע לאיטו. מסנן בעצמו את מה שעולה. ההווה הופך להיות נוכח, הראש נרגע, הגוף נרגע ואני שוקעת לשינה עמוקה.

התפרסם גם באתר YNET ב 9 במאי 2011