top of page
  • תמונת הסופר/תאילה כץ

"יש אי שם" שבועיים לפני יום הזיכרון

השנה חזרתי ללימודים. אתמול בערב התחיל שיעור תמים על אתיקה ביחסי מטפל - מטופל. המרצה אוהב לפתוח כל שיעור עם השמעת שיר. סבבה. זה אפילו נחמד. למה אני מספרת על זה? תקראו עד הסוף ותבינו.


הגוף מגיב לפני שהמוח קולט מה קורה. נגמר לי האוויר והדבר היחיד שאני יודעת זה שאני חייבת להרחיק את עצמי מהאירוע. איכשהו מצליחה לאסוף מעט כוח לקום על הרגליים ולהתחיל ללכת. בדרך החוצה אני קולטת את המילים “אז אל תבכי הלילה / ראשך הניחי כאן / כוכב נופל מאיר את לילך / שואל לאן / ומה תבקשי מלמעלה …”. משעינה את עצמי על ספסל מוגבה ומצליחה בקושי לנשום. הכל מתערבל, משתבש בתוך הראש, בכל הגוף. מיד מבינה מה קרה, מה השיר הפעיל, איך ולמה. מתרכזת בנשימה, מזכירה לעצמי שאני כאן ועכשיו, לא שם ואז. מזכירה לעצמי שאני בסדר, יש לי את הכוחות להתמודד, אני יודעת איך. לרוב, לפחות. מעריכה את הדאגה של כמה חברים מהכתה, מזכירה לעצמי לקבל מהם את התמיכה, האהבה, לא להיסחף לדאגה. מודה למי שהיה איתי שם בחוץ מעומק הלב על שהייתם. גם למרצה שנתן לי זמן בסוף לדבר, לחברים שהקשיבו והיו איתי, נתנו מקום. בסוף אני יצאתי קלילה, והם נשארו עם העומס …


חזרה לשירים. היו שירים ששרנו אז, לפני. טוב, רמי ז”ל שר (בעלי, נפל באסון צאלים א’), אני זייפתי, אבל לאף אחד לא היה אכפת. גדלנו בקן בורוכוב עם הרבה ערבי שירה בציבור. היינו הולכים ברחובות ושרים, הולכים לערבים של שירה בציבור, שמים בבית הרבה מוזיקה ישראלית. 

היו שירים שהייתי שמה לעצמי אחרי. שירים של נחמה, אחרים הביכו באירועים כי דמעות, שירים ששמעתי באוטו. הכנתי לי קלטות של עצב. נוהגת ובוכה, מנצלת כל רגע של לבד לשיר בקולי קולות באוטו ולטבוע בדמעות ובמוזיקה. שירים על אהבה, ואכזבה, שירים על פרידה ושירי יום הזיכרון. כל השנה.

אחר כך התחלתי להכין קלטות עם שירים של קצת שמחה, קצת תקווה, קצת עתיד, הרבה אהבה. זה היה מזמן. במכוניות כבר אין קלטות, המוזיקה שאנחנו שומעים היום בנסיעות בחלקה דומה ובחלקה שונה. טוב, עברו כמה עשורים …

בשנים הראשונות הכאב היה בלתי נסבל. קצת לפני פסח זה היה מתחיל להציף. אנחת ההקלה על החג שעבר התחלפה במצוקה של השבועיים לפני יום הזיכרון. נדמה לי שבעבודה ידעו להניח לי בימים האלה. כמו לפני ה 17 ביולי. עם השנים, דברים משתנים. יגון עמוק הופך לעצב, זכרונות מתעמעמים, געגועים מרגישים אחרת. כאילו zoom out מאפשר ליותר ויותר דברים להיכנס לפריים של החיים. סוג של התרגלתי לחיות עם הכל. עם החיים והמוות, השמחה והעצב, התקווה וההחמצה, עם הרבה שכבות של אהבה. חמש עשרה שנים אחרי, בלימודים אחרים, כתבתי תזה על אלמנות ארוכת טווח. סדק קטן במרחב ובזמן איפשר אז לכמאתיים אלמנות צה”ל לכתוב בפורום שהקמתי באתר המאבק (נאבקנו בכל העולם בערך). היינו יחד במרחב מקוון, כתבנו על הכל. התרסקנו ובנינו, נפלנו וקמנו. ושוב עברו השנים, ושוב דברים נכנסו לאיזה מסלול מוכר. ואז הגיעו הבחירות האחרונות, והלאומי נהיה הכי אישי שאפשר. והציף. 

השבעה באוקטובר טרף הכל. קצת מביך לכתוב על אובדן ישן עם כל החדש סביבנו, אבל זה חלק מהמציאות. מליוני טריגרים מעיפים חזרה, מעוררים דברים שחשבתי שנקברו (אחלה דימוי, לא?). סיפורי אובדן, ארונות של חיילים עטופים בדגלים, דיסקיות זיהוי - מה לא …

לפני פסח מתחילים להגיע טלפונים מחממי לב ממחלקת נפגעים בצבא, ממשרד הביטחון, מסרונים מהחטיבה. מעריכה את החשיבה, את תשומת הלב, את הנתינה. זוכרים גם את ה”וותיקים”, כאילו נותנים תוקף לתחושות. זה בסדר להתמודד גם השנים הרבות שחלפו. גם עם כל האובדנים שהתווספו.

ואז, זה תופס אותי לא מוכנה. בתוך שכבות של חוסן שנבנה ונתקל, ונבנה מחדש כל הזמן מופיע “יש אי שם” ומגדל הקוביות מתנפץ ברעש. הגוף מגיב ראשון, עוד לפני שמשהו נקלט בראש, הרגש מתבלן עם קצת יותר מדי חריף, ושוב אני נאבקת על כל נשימה. אפילו שזה מוכר, זה מצליח להפתיע. שיר עם הרבה משמעות פרטית שלי, עם עוצמה שעזרה לי אז, שהרגשתי דרכו את רמי שומר עלי מלמעלה, אז, בהתחלה, כאשר לי עוד לא היו כוחות לשמור על עצמי.  ועכשיו זה נותן מכה בראש.

אז למה אני כותבת את כל זה? כי גם סביבכם יש אנשים ששבועיים לפני יום הזיכרון, ואולי כבר מהזמן שלפני הפסח, נראים כאילו הם לגמרי כאן ועכשיו, אבל יש בתוכם חלקים שנמצאים שם ואז.

חלקים שבאים והולכים, מופעלים מכל מיני טריגרים. אז אם אפשר לבקש, תשימו לב שאנחנו ב zone הזה של שבועיים לפני. ברקע גם חטופים, גם וויכוחים על נוכחות ונאומים של פוליטיקאים בטקסים של יום הזיכרון וגם טריגרים אישיים שיכולים ברגע להעיף, כמו שאותי העיף “יש אי שם”. תתבוננו סביב, פשוט תהיו עם מי שאתם אוהבים. אל תבהלו, הכל בסדר. רק תהיו ותתמכו. אפילו בלי מילים. אולי עם איזו הודעה קטנה ב whatsapp, 

Comments


bottom of page