רמי נפל באסון צאלים א’ בשנת 1990. אז עוד האמינו שתיאוריית השלבים של קובלר-רוס רלוונטית גם לתהליך ההתמודדות עם שכול ואובדן. התפיסה הייתה שיש שלבים שצריך לעבור ואז חוזרים לחיים. המהדרין הוסיפו שהתהליך לא בהכרח ליניארי. פחות דובר על כך שאדם אולי חוזר לחיים, אבל לא לחיים שהיו לו, לעתים לא כאדם אשר היה לפני.
לכאורה התיאוריה נותנת מפת דרכים, אשר אנשים שאיבדו יקרים בודקים את דרכם על פיה, בונים את דרכם לאורה. לצערי גם מטפלים. בספרים הבודדים שהיו אז על הנושא הוסברו השלבים, נבנתה מסגרת זמן (2-4 שנים) והוטמעה ההבטחה של החזרה לחיים. רק מה, זו לא שפעת שבאה והולכת ולא משאירה סימנים. אובדן אדם אהוב מלווה בדרכים שונות את חייו של מי שנשאר. לפעמים הופך חלקים בתוכו לאחרים, לפעמים בונה דברים חדשים.
אז מה הבעיה? מסתובבת תיאורייה, אנשים נעזרים בה, וגם אם היא לא נכונה, זה לא אסון. אז זהו שלא. היא עלולה להיות הרסנית. למה הרסנית? כי היא בונה ציפייה לתהליך מסויים, והחיים לא כאלה. החיים מביאים איתם הפתעות. זה אולי הקבוע היחיד בחיים האלה. ההפתעה … לא יודעים מהי, רק יודעים שתגיע. הצמדות לתיאוריה בונה ציפייה לתהליך ומעוררת כאב ואשמה אם לא עומדים בציפייה הלא ריאלית הזו.
אחרי האובדן חיפשתי אחיזה, חיפשתי מפה למצב שמעולם לא הכרתי. רציתי שיהיה לי איזה מדריך למשתמש או ספר בישול שיורה לי את הדרך. התיאוריה הזו סיפקה לי מפה כזו. שלבים, לוחות זמנים, איזה אופק אליו ניתן להגיע ובו, ניתן לקוות, החיים יחזרו להיות מה שהיו. בפורום שפתחנו באמצע שנות 2000 לאלמנות צה”ל כתבו הרבה נשים. רבות הרגישו שמשהו אצלן לא בסדר. השלבים לא התקדמו בהתאם לתיאורייה. תופעות, רגשות, ומחשבות שאמורות היו להיעלם לפי התיאוריה חזרו והופיעו במהלך החיים, גם עשרות שנים אחרי האובדן. זה היה מפחיד. מה לא בסדר? היינו בטוחות שאנחנו לא בסדר. מי העלתה על דעתה שזו התיאוריה שלא בסדר? היו כאלה שהגיעו לגירושין בפרק ב’ כי גם הן וגם הבעלים הרגישו אשמה על שעדיין יש אהבה לבעל שנפל, שיש געגועים אליו, אל החיים שהיו.
אבל האהבה והגעגועים למי שהיה ולמה שהיה לא מפחיתים את הערך של האהבה שיש, של החיים שיש. הדברים מתקיימים בו זמנית.
ההבנה שהחיים הם המתאימים, לא תיאוריית השלבים, הביאה הקלה גדולה לרבות. הן בסדר, גם אם לא עברו דרך השלבים, גם אם לא ממש חזרו לחיים - כי התיאוריה לא תקפה. כמעט כולן חזרו לתפקד בחיים, ליצור, להתאהב, להתפתח. במקביל נשמר ערוץ של כאב, געגוע, מערכת יחסים עם הנפטר. ככה זה, גם וגם.
תיאוריית השלבים, בהקשר של התמודדות עם שכול ואובדן, כבר מזמן הופרכה. אין מחקר אמפירי שמוכיח את תקפותה.בעשורים האחרונים מתקיימים נסיונות רבים ומגוונים ברחבי העולם להבין את המורכבות של השכול בכלל, את המורכבות של איבוד בן זוג בפרט.
אז מה כן? בשלושת העשורים האחרונים מדברים החוקרים על תיאוריות דו-מסלוליות (פרופ' רובין מאוניברסיטת חיפה ואחרים) ומערכת יחסים מופנמת עם הנפטר לאורך חייו של הנשאר. מתמקדים בחוסן, בקשר בין חיפוש, או מציאת, משמעות בחיים לבין ההתמודדות עם האובדן, וכותבים רבות על תופעות של צמיחה בעקבות התמודדות עם אובדן. על כל אחד מנושאים אלה נכתבו ספרים ומאמרים רבים. ד"ר אפרי בר-נדב למשל, מתאר את תהליך ההתמודדות כספיראלי לאורך שנים. מתמודדים כל פעם עם מה שאפשר. חוזרים להתמודד עם אותם דברים, אבל אחרת. ממקום אחר, עם נסיון אחר, עם כוחות נפש אחרים.
בבקשה, אל תתנו לאף אחד להבנות את התהליך שלכם. רק אתם יודעים מה נכון לכם בכל רגע אחרי האובדן. גם אם אתם מבולבלים, אבודים, לא יודעים - זה בסדר. תנו לזה מקום. אתם באמת לא חייבים לעבור שלבים. אתם לא חייבים "לחזור לחיים" כי גם אם יש לאן לחזור, אתם השתניתם, וכנראה לא תרצו לחזור להיות מי שהייתם. וגם אם כן, זה בסדר. תנו לעצמכם לגיטימציה ללכת בדרך שלכם.
