באמצע פברואר מגיע וולנטיין. אף פעם לא חשנו דחף לציין את היום הזה. או שיש אהבה כל השנה או שפחות. אבל אולי דווקא עם הגיל זה נראה משהו נחמד לציין. אז הלכנו למסעדת דגים. פיתחתי תחביב חדש מאז שעברנו לתל אביב, לסמן מסעדות שאני רוצה ללכת אליהן. זה יותר סימונים ירוקים במפה של גוגל. דגלי want to go כאלה. המון. נראה לי שגם אם כל יום ננסה מסעדה אחרת, לא נליח להגיע לכולן. חוץ מזה, יש ימים שאני ממש אוהבת לבשל בבית.
חווית האכילה בפינת המרפסת, סלטים, דגים, כוס יין לבן, קינוח, בתוספת טיול קטן לקצה הטיילת - פשוט מושלמת. כמה שעות של שקט מופלא. השקט של קולות הגלים הקטנים, האוויר המלוח שממלא את כל הגוף. לוכדת קצת כחול במצלמה, לקחת הביתה. לוכדת רגע של גילי מצלם ים וחוף, כדי לקחת הביתה, לנצור לתמיד. חורף על חוף הים של תל אביב בא בהרבה גוונים של חום וכחול. שקט חיצוני נבלע בשקט פנימי, או להפך. ואולי לא היה כזה שקט חיצוני. מכוניות, צפירות וסירנה של אמבולנס חדרו למרחב מהרחובות שם בחוץ. מבט לאופק הכחול, מחשבות על נסיעות, וחזרה הביתה.