מסעות בחיים

21 ביוני, היום הארוך בשנה, הזכיר לי חוויה מיוחדת, לפני שנה. בשבת הגענו בנסיעה מהפנטת ל Bad Gastein, אוסטריה. העיירה שוכנת בסופו של עמק יפה, מוקף הרים. במוצאי השבת הקרובה ללילה הקצר בשנה חוגגים ברחבי העמק את "הר בלהבות", מנהג פגאני עתיק, דומה לל"ג בעומר שלנו, בו מדליקים מדורות על ראשי ההרים. אז בעונה הזו פועלות מעליות ההר עד 4 אחר הצהריים, אך הערב הן פועלות עד 11 בלילה. אז בחרנו את ההר הקרוב למלון, ועלינו. הנוף המהמם של העמק נפרש מולנו, הולך ונפתח ככל שהגביה הרכבל. לקחנו קצת מרק גולש חם ובירה קרה, ויצאנו החוצה, כי עד שעלינו, כבר לא היה שולחן פנוי בתוך המסעדה. בחוץ היו פרושים שולחנות ארוכים וספסלי עץ, כמקובל בבקתות האלה, על ראשי ההרים. היה קר מאד שם על ראש ההר, אבל היינו נחושים. ”מרגיש כמו 2 מ

רמי נולד היום (16 ביוני 2018) לפני 60 שנה. הרבה עברנו יחד. הרבה עברתי בלעדיו. חיים שלמים כמעט. שמחות ועצב, נסיעות והסתגרות, יציבות ושינוי, חלומות שהתגשמו וכאלה שהתנפצו. קשה לי לדמיין אותו בן 60, למרות שזה אחד מהימים האלה שהמחשבות על “מה היה אילו” עולות. עולות, וחלקן אפילו משעשעות. נזכרת בשיחה עם ניר, אחרי שראינו יחד את הסרט ‘דלתות מסתובבות’: “את יודעת, אמא, אילו אבא לא היה נהרג, היו לנו חיים אחרים לגמרי. היינו גרים, ארבעתנו, בגבעתיים.” עוצר רגע, וממשיך “אבל אז, לא היינו מכירים את גילי והילדים. מירב לא הייתה באה לעולם” ושוב מהורהר הוא עוצר וממשיך “נראה לי שעדיף לחיות את החיים שיש לנו, ולא את אלה שאמורים היו להיות, שיכלו להיות.” אז יש כאב וגעגוע, ויש אהבה, ויש שמחה על מה שהיה, גם אם היה קצר. ק