אלמנה ותיקה

כל שנה, בקיץ, מתקיים נופש לאלמנות צה"ל בגבעת אולגה. אלמנות צעירות וותיקות בכפיפה אחת. מפגש מופלא בנופש בגבעת אולגה * יולי 2008 בערב האחרון, אחרי המופע של שרית חדד, ישבנו כמה נשים סביב שולחן ברחבה ליד הפרגולה, משקיפות מלמעלה על המפרץ הקטן. רוח קרירה מפיגה מעט את החום והלחות של היום שחלף. אוסף מקרי של נשים שהגיעו לכמה ימים לנוח מהחיים. אשה מדהימה בת 88 מרימה את מקל ההליכה שלה, מנופפת בו, כאילו היה חרב, צוחקת ואומרת "זה הנשק שלי ...". משתפת אותנו באפיזודות מחייה, בסיפורים מרתקים על ארץ ישראל כפי שהייתה לפני 60 שנה, לפני 50 ... היא התאלמנה כשהייתי ילדה בת 6, ובכל זאת חוט דק ונסתר מחבר בינינו, בין כל הנשים שיושבות שם סביב השולחן, שיושבות סביב השולחנות האחרים ברחבה. מאוחר בערב חשבתי לעצמי ששום דבר

שבע עשרה שנים אחרי

אלמנוּת: אחרי שנים כבר פחות, אבל עדיין כואב אני עדיין אוהבת אותו, עדיין מתגעגעת אליו, עדיין כואבת את לכתו, עדיין כואבת את החיים האחרים שיכלו להיות לי, שלעולם לא יהיו לי, שלעולם לא יהיו לילדיי, לנכדיי שעוד לא נולדו. עדיין כואבת את ההחמצה שלו, של הילדים, שלי. ממשיכה בחיים, אבל הכאב עדיין פועם בפנים. ליום השנה למותו של רמי כץ ז"ל פורסם ב 17.07.07 באתר YNET http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425806,00.html#n "אני חושבת עלייך" הגיעה הודעה קצרה מחברה טובה לנייד ביום הזיכרון, ואני כמעט פרצתי בבכי. צפצוף קטן, ואני קוראת עוד הודעה, "החללים שמשאירים החללים ..." ושוב עולות הדמעות לעיניים. אני לא אדם רגשן, אני גם לא בוכה בדרך כלל. אבל ה-SMSים האלה הזיזו משהו בתוכי, ריגשו אותי עד דמעות. כן, יש מי ש

אוורט ואני

"אם מישהו היה נותן לי את האפשרות לבחור שאבא יחזור, ואני אחזור להיות מי שהייתי לפני שהוא מת, או לבחור להישאר מי שאני, עם האובדן של אבא, אני לא בטוח מה הייתי בוחר היום" אמר לי אוורט. שעת כמעט שקיעה על המרפסת הקטנה של החדר בשרתון תל אביב מביאה רוח נעימה. ריח של ים ממלא אותי נעימות. אני מפנה מבט מהאינסוף הכחול, אל אוורט. בחור צעיר, קנדי, שאיבד את אבא שלו, שהיה מאד קשור אליו, כמה שנים קודם. בבוקר לקחתי אותו למוזיאון הארץ, שם עמד מול הגת, מול אבנים בהן נעשה שימוש לפני אלפי שנים, והתרגש. מה שנראה לנו מובן מאליו, היה בשבילו נשגב. בשתיקה נסענו למשרד. עם החליפה המחוייטת עלי, והחתיך הגבוה והבלונדיני לצדי, לקח זמן עד שהמרכזנית ששלטה על הכניסה למשרד קלטה שזו אני, פרצה בצחוק פרוע וחסר נימוס, ונתנה לנו להי

לא מסוגלת

אני? אפילו טסט לרכב לא חשבתי שאני מסוגלת להעביר “אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לטפל בכל מה שצריך אחרי שבעלי נפטר. לטפל בילדים, בבנק, בביורוקרטיה, בכל מה שעולה בדרך” כתבה אלמנה חדשה בפורום אינטרנטי. "אף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להעביר טסט לרכב" היה המשפט שקפץ לי מיד לראש. אז חלפה רבע מאה, והיום אני נזכרת בזה בחיוך גדול, מופתעת משהו שכל הפרטים של החוויה עדיין חקוקים בי. כמה חודשים אחרי שרמי נהרג הבנתי שחוץ מכל השאר, נשאר לי גם רכב. מוסטנג ענק עם גג נפתח, בן למעלה מ 19, שחייב מכון ברקסים לפני הטסט, פעמיים בשנה. הסתכלתי על האוטו, האוטו הסתכל עלי ... ושנינו היינו במבוכה קלה. את הטסטים תמיד רמי העביר, והרכב שלי נהנה מטיפול מסור של האחראי על הרכבים בחברה (אמנם סוברו קטן, אבל רכב חברה :) ). הרבה אנשים סב

"את חייבת להיות חזקה"

אם תקשיבו טוב, זה מתחיל כבר בשבעה. ״את חייבת להיות חזקה״ אומרים מכל כיוון וברגע השבר, החולשה, כשהכל מעורער, אין לך מושג איפה למצוא את הכוחות להיות חזקה, ואין לך מושג כמה ההתאמצות הזו, להיות חזקה, תזיק לך בעתיד. אז ככה, את ממש לא צריכה לגייס כוחות כדי להיות חזקה. הכוחות בפנים, ובזמן הנכון הם יפציעו, לאט לאט ויתמכו אותך במה *שאת* צריכה, לא בחוזק מדומיין כזה או אחר. ה"את חייבת להיות חזקה" הזה, לקח לי כמה שנים מהחיים. כי מה כבר הבנתי בגיל 29 ... כל כך הרבה אנשים סביבי אמרו לי שאני חייבת להיות חזקה, אז פשוט חשבתי שחוזק זה חיובי, וחולשה זה שלילי, ואם לא אחזיק את עצמי חזקה, פשוט אשבר. לא הבנתי מה זה להישבר, אבל פחדתי מזה. לא הבנתי שלא צריך לבחור, אפשר להיות חזקה כשמתאים ולהתחבר לחולשה כשמתאים. לא ה

קצת על שינה אחרי אובדן

בזמן השבעה על ניר הציעו לי רבים, באהבה ומתוך רצון לסייע, כדורי שינה בכמות שיכלה למלא בית מרקחת שלם אני לא לוקחת כדורים שינתקו אותי מעצמי. אולי זו סתם התעקשות, אבל אני רוצה להישאר עם מה שאני חשה, עם מה שאני מרגישה. אני מבינה שפעם פחדתי לקחת כדור כדי לא לאבד שליטה. עכשיו אני רוצה להרגיש. לא מפחדת להרגיש הכל, לחוש הכל. יש בי ביטחון שאוכל להתמודד עם כל מה שיעלה, כואב ככל שיהיה. בלילה הראשון ישנתי בין 2 ל 4. מספיק, לא? בלילה השני ישנתי 3 שעות, ובשלישי ישבתי בחוץ ודיברתי עם כל מי שמוכן היה להישאר איתי, עד 4 לפנות בוקר. ביום הרביעי לשבעה פתאום "נפל אסימון". זכרונות מלפני 19 שנים מתערבבים שוב עם המציאות. אני נזכרת בחודשים ארוכים של לילות כמעט בלי שינה. זוכרת את הרגע שבין החלום והשינה, הרגע הקצר הזה

מבט קצר על אלמנות ארוכת טווח

הפער העצום בין המיתוסים החברתיים על אלמנות לבין השטח, הפער בין מה שאמרו לי על התהליך כאשר התאלמנתי לבין מה שעבר עלי ועל חברותי במציאות, הביא אותי לבחון את הנושא בראש פתוח ככל האפשר. את מבט עדכני על האלמנות (widowhood) כתבתי בפברואר 2006, לפני המחקר שלי, לפני המחקר של ד"ר אפרי בר נדב. הדברים נכונים גם היום, ואף חוזקו במחקרים שנעשו מאז (אילה, 2018) בינואר 2006, נסעתי לאוניברסיטת חיפה לפגוש את פרופסור שמשון רובין, מבכירי חוקרי השכול והאובדן בארץ ובעולם ואת אפרי בר-נדב, דוקטורנט העוסק במחקר על השפעות האבל בעקבות אובדן בן זוג. הפגישות היו מרתקות וחיזקו במידה רבה את האינטואיציה שהביאה אותי לבחון את הנושא ולחפש אישוש פסיכולוגי ומדעי לכך שאלמנה היא אלמנה היא אלמנה – לכל החיים וללא קשר לסגנון חייה לא

החיים בדרכים

תמיד שומרת ש"היעד הבא" יקבע לזמן כלשהו בעתיד. אוהבת לנסוע, לטייל, לראות, לחוות ולכתוב על החוויות בדרכים. אנחנו אוהבים לנסוע בתפרים בין העונות, אולי בכוונה לא בזמני החופשות של בתי הספר. מטיילים בזוג, מתנתקים מהעולם. טוב, לא לגמרי, כי יש בארץ ילדים ונכדים, עבודה ומילואים, שמהם אי אפשר באמת להתנתק, ואנחנו גם לא רוצים. הנייד והחיבור לרשת גם לא ממש מאפשרים להתנתק, אם כי תמיד אפשר לסגור את החיבור. נוסעים לכמה ימים, לשבועיים או לחודש, כל פעם לפי מה שאפשר, לפי מה שרוצים, או מצפים, מכל נסיעה. לעתים זה כמה ימים בעיר, לעתים לטייל בטבע, לרוב, מצליחים לשלב.

 צור קשר עם אילה כץ במייל  Email: ayalaks@gmail.com

© 2018 created with Wix.com by Ayala Katz